קיץ 2006 היה שייך לעידן יניב. זמר אלמוני, שפרץ עם הלהיט "חושב עליה", זכה בתואר "זמר השנה" וקיבל אלבום זהב, כתבות שער, הופעות בתוכניות האירוח, וגם הופעת ניצחון בתיכון שלו, אותו סיים רק שנתיים קודם. בהופעה אחרת, לכבוד קבלת אלבום הזהב, נחתם הסרט ששודר אתמול (מוצ"ש) בערוץ 2 "יום אחד אהיה כוכב – סיפורו של עידן יניב". "אתם חושבים שעידן נולד ביום שהתקשורת הכירה בו"? שואל שם ינאי רטפן, מנהלו, וממהר לענות: "הוא נולד שנתיים לפני זה, בעבודה קשה". כך מסתיים הסרט, אבל למה בכלל הוא התחיל? 
 
פעם, כדי שמישהו יככב בסרט תיעודי, הוא היה צריך להיות איש מופת או להתהדר בביוגרפיה נדירה. היום סרט כזה מעיד על ההצלחה של יחסי הציבור שלו להשתחל לטלוויזיה באכסניה המכובדת של סרט דוקומנטרי. אחרי ריטה, רמי קליינשטיין ואייל גולן, הגיע תורו של יניב, בהבדל אחד: בניגוד לקילומטרז' המכובד שלהם, יניב פרץ רק לפני שלוש שנים. לכאורה, זהו בדיוק הסיפור – ההישג המטאורי שנוצר במאמץ ובהתמדה – השנה יניב כבר הוציא את אלבומו השלישי http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3695676,00.html
 
ובכל זאת, זהו סרט מאכזב, למרות שחומרי הגלם המצולמים שלו מעניינים. הם נוצרו כבר בתקופה שבה רטפן הגיע לבית משפחת יניב בדצמבר 2003 לצורך החתמתו על החוזה. יניב סומן אז ככוכב עתידי ותועד בהתקדמותו לקראת המטרה, החל מהיותו נער בכיתה י"א.
 
אז מדוע הסרט מאכזב? מפני שהאישיות של יניב לא מספיק מרתקת כדי להחזיק סרט. הנה לדוגמה סצינה להמחשה. שנתיים וחצי לאחר חתימת החוזה, מתרחשת סוף סוף הפריצה. אחרי "חושב עליה" יניב מצולם לקליפ "גלגל ענק" בהשתתפות כוכבי כדורגל ובנוכחות התקשורת. עיתונאים שואלים אותו שאלה פשוטה: "על מה השיר"?, והוא מתקשה לענות. אחר כך רטפן נוזף בו בנוכחות הוריו ומאיים עליו שככה הוא יהפוך ל"זמר המזרחי האהבל".
 
"אהבל" זה אולי מונח חריף מדי לתיאור אדם צעיר שטרם גיבש אישיות, השקפה ומילים משלו, אבל מדוע מלכתחילה לעשות סרט על מישהו כזה?
 
מאידך, חוסר יכולתו לומר משהו, הוא דווקא החלק הנוגע ללב בסרט. במרץ 2004, כשיניב נכנס לאולפן ההקלטות בפעם הראשונה בחייו הוא מתבקש "לא להיות כמו אייל גולן" אותו נהג לחקות. "אתה חייב להישמע כמו עידן יניב", פוקדים רטפן ונדב ביטון המפיק, והוא מביט בהם במבט אבוד.
 
כך גם בדצמבר 2004, שנה אחרי חתימת החוזה, כשעדיין אין דיסק ויניב נקרע בין משפחתו הדוחפת למנהלו הממתן, שמפציר באביו "סמוך עלי". עידן מביט באביו במבט שואל. וכך לאורך כל הסרט הוא חצוי בין הנאמנות להוריו לבין מנהלו, כשהדעה היחידה שלא נשמעת היא דעתו.
 
עידן רוצה להצליח, את זה הוא אומר, אבל מתקשה לתאר את ההצלחה. שרית בירן היחצנית מתבקשת לספק "שטיק" שיכניס אותו לתודעה. "אתה רוצה שטיק?", היא פונה לרטפן, "לך לבית ספר, תן 20 שקל לילדות ותגיד להן שיצרחו כשהוא מגיע, ותדאג שיהיו מצלמות. תפיץ שנינט מסתובבת עם עידן יניב". הזמר והסוכן מתלהבים.
רטפן: "את יכולה להנדס את זה"?
בירן: "לא", ואז היא מחזירה אותם למציאות: "הוא זמר, לעזאזל. לך למועדונים ותשיר".
 
יניב חורש את המועדונים, אבל אביו שוב לא מרוצה ושנתיים אחרי החתימה על החוזה יניב ממשיך להיקרע בין הוריו למנהלו. גם כשכבר יש להיט ופריצה – מקום שני במצעד של גלגל"צ – יניב מתווך בין שניהם: "אבא שלי אומר שתשחט כבש". רטפן: "אולי שיגיד פעם תודה"?!
 
כששני הצדדים כבר מאוחדים, הם נגד עידן. "משפחת יניב היקרה", מכריז רטפן, "הבעיה עם עידן היא שהוא לא רעב". האב פונה לבנו: "תהרוג אותי. תעשה אותי עפר. איך אני מסתכל לו בעיניים?" – הוא מצביע על רטפן. יניב שוב נזוף. בסצינה הבאה הוא כבר בוכה.
 
באחת הסצינות בסרט רטפן מנבא שיניב "לא יישאר כזה ילד טוב ותמים", אבל הסרט מסתיים לפני שהתחזית מתממשת. ומה באשר לזמר בתחילת דרכו שצופה בסרט כדי ללמוד איך להיות "עידן יניב"? לכאורה נחשפת כאן הנוסחה: גייס מנהל נחוש, חרוש מועדונים והצטייד בלהיט. אבל איך עושים להיט? מה יש ב"חושב עליה" שכה תפס? גם על כך הסרט לא ענה.
 
   
 פורסם ב-ynet ב-13.9.09