יש אנשים שחולמים להיות מפורסמים, אחרים חולמים להיות זמרים. נינט טייב, שהיא גם מפורסמת וגם זמרת, חולמת להיות כוכבת רוק. אלבומה החדש המתקרב אמור להגשים עבורה את משאת הנפש הזו, ואתמול (יום שלישי), במועדון הבארבי בתל אביב, היא הציגה את השירים בפעם הראשונה.

במפתיע, מועדון הרוק הנודע היה מלא, אבל לא גדוש עד אפס מקום, ונינט התחילה לשיר בלי הקדמות. מהר מאוד, כבר בשיר הראשון, היא צרחה ובתוך הצרחה היתה הצהרת כוונות: אני כאן, זאת המוזיקה שלי, ואני חמה עליה.

ואכן, במלוא האנרגיות, נינט נכנסה לתפקיד הרוקיסטית, וזו בדיוק היתה החולשה – העובדה שזה נראה כמו תפקיד; והיא אכן הרשימה בכריזמת הההגשה שלה המעוצבת לכל האורך. הצרחה, למשל, היתה רק פריט אחד מתוך קטלוג שלם וססגוני של צרחות בכל מיני דגמים כמו: "התרסה", "כעס", "בוז"; אבל נינט התעלמה מכך שצרחה אמורה להיות ספונטנית, לא תמיד רהוטה ונעימה, ולפעמים מלוכלכת ממפגש עם האיברים הפנימיים.

מבחינה טכנית זה היה מופע מצוין. "רוקפור", הלהקה שאיתה יצרה את האלבום, היטיבו להעניק את הגיבוי המקצועני המשופשף שלהם ביחד עם מאיה בלזיצמן הצ'לנית.  ברוך בן יצחק בגיטרות, מרק לזר בבס, איסר טננבאום בתופים ויקי גני בקלידים לקחו את נינט לאזורים המחוספסים שלהם, אבל גם היו חלק מהליטוש המצועצע שלה. במיומנותם הם ייצרו עבורה תפאורת צלילים עם הרבה אווירה "סיוטית". נינט עיוותה ללא הרף את קולה היפה ובו זמנית חייכה ונראתה משתעשעת, כאילו מדובר במשחק. "הרבה זמן לא הרגשתי כל כך טוב", היא סיפרה במהלך ההופעה, "אין לכם מושג כמה אני מאושרת".

יש לה סיבות לשמוח. היא אכן התפתחה. זה ניכר במיומנות החדשה שרכשה – נגינה על גיטרה ואומץ להופיע איתה. בחלק משיריה החדשים יש רעיונות יפים, למשל בשיר על הכלה המסוממת עם פנטזיה על ארץ עוץ וחזרה למציאות המפכחת, ושיר הבוז "כלב". אבל היה גם "כדור פורח", שנכתב לדבריה תוך שעה, כשחיכתה להסעה לצילומים לסרט שלה. "מה קרה לה"? מחו בקהל, כשהשיר, בניגוד לנושא שלו, לא התרומם.

משהו היה חסר בשירים. אפשר הרי לאפר אותם בעיבודים נוצצים, להלביש בבגדים חדשים של הגשה ולקשט, אבל בסופו של דבר הכל תלוי בשירים. הם חייבים להסתער על הלב כמו אהבה ממבט ראשון. וזה לא תמיד קרה אמש בבארבי.

נינט נתנה את עצמה בשירים – החדשים והישנים – ושרה אותם בתשוקה ובהזדהות, שבלטה למשל בשיר "איך לפעמים אני" של מאיר אריאל. לאורך כל ההופעה היא התאמצה לעניין ולהיות יצירתית, וכך היא שיבצה באחד השירים את "פזמון ליקינטון". זה היה נחמד, אבל התוספת לא התמגנטה אל השיר. ב"הללויה" של לאונרד כהן הניכוס שלה כבר עשה עוול ליצירה. זה היה בהדרן הראשון. ברוך בן יצחק חיכה לה לבדו עם הגיטרה, וכשנינט הכניסה את צעקותיה, ההללויה שלה לא נשמעה קרה ושבורה כמו במקור, אלא גאה ומוחצנת, בלי ענווה. מזל שמיד הגיע "היא יודעת", שיר יפה שלה מאלבומה הראשון, והקהל שמח וקיבל הפעם את מלבושי הרוק הכבד, כולל התאורה שהבהבה באלימות אפילפטית.

לפני כמה חודשים, כשיצא "אם אני אלך" – הסינגל הראשון מהאלבום החדש
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3728586,00.html
היתה באוויר תחושה טובה של חידוש. אתמול נינט סיימה איתו, וזה היה הביצוע הטוב ביותר מכל ההופעה, כי מדובר באמת בשיר טוב. בסופו של דבר, הכל תלוי בשירים.

פורסם ב-ynet ב-9.9.09