"אל תשכח, הכול זה כמו גלגל מסתובב. על כל אחד שעולה יש אחד שיורד", נשמעות אמיתות שחוקות בשיר "גלגל מסתובב", הפותח את האלבום "ואם תבואי אליי". ואכן, תחושה ברורה עולה מתוך השירים – שהם לא באמת חדשים, שכבר שמענו אותם במחזוריות מעגלית, ושמסתובב פה אדם שגונב בחוצפה שירים מעידן רייכל. העובדה שזהו עידן רייכל בעצמו לא מזככת את חטא המִחזור ולא פוטרת מאשמה, גם אם אפשר להבין את המניע, כלומר את המוטיבציה  להמשיך לדהור בשדות ההצלחה על אותו סוס מנצח.

זהו אלבום הסולו השני שלו (לא כולל את אלבום ההופעות "רייכל – פסנתר – שירים" מ-2017, ולהבדיל מארבעת אלבומי האולפן של "הפרויקט של עידן רייכל"), ובמיומנותו המבריקה הוא ממשיך להגיש את אותה נוסחה: אמיתות קליטות – מילולית ומוזיקלית – על החיים ועל האהבה, מתוּוכות במנגינה יפה, מוגשת בקול נעים וסימפתי עם ארומה מעט עצובה. כהה, אבל לא אפלולית. ההפקה עשירה וכרגיל מתובלת באתניות אוריינטלית, שכוללת גם כלי נגינה אקזוטיים (טמבורה, גדולקה, שמיסן) לצד תכנותים. וכמובן זמרים אורחים: ישראלים – כמו בשיר Ketero"" (שמיוחס ל"פרויקט של עידן רייכל") עם הסולנית יהלום דוד, כלי נשיפה דומיננטיים לטובה ועיבוד סוחף; ולועזיים – כמו  השיר "La Eternidad Que Se Perdió feat" שכתבה ושרה המוזיקאית הקובנית דנאי סוארז, והשיר החמוד "Imidiwanine feat" של בומבינו (אומרה מוקטר), המוזיקאי האפריקאי המוערך. הכול, כמובן, בסטנדרטים המוקפדים והעשירים, אבל זה כבר לא מספיק. בעשורים האחרונים, גם בישראל, נורמות הפקה איכותיות הן כבר מובנות מאליהן. השירים הנוכחיים של רייכל נעדרים את ניצוץ קסם החידוש. השיר "את לא נשארת לבד", למשל, עם המילים שהן לא סתם פשוטות אלא פשטניות ("וכשפתאום מעונן חושב עלייך מיד, דואג אם קר לך עכשיו. איך להגיע מהר ולחמם את כולך ולנשק אותך ככה שתרגישי תמיד את לא נשארת לבד". וכן הלאה). נכון, לא חסרים אלבומים עם טקסטים כאלה, אך האם מתחם ההמוניות הוא אכן המקום שרייכל מעדיף להסתופף בו?

אבל יש יוצאים מהכלל: "אהבה כזו" – הדואט עם זהבה בן, שבו רייכל נשמע שברירי ואפילו פגיע לצד המרירות של בן, המחליקה לתוך השיר והופכת אותו לממכר. מתעוררת כמיהה לאלבום שלם של בן, עם שירים ראויים לה, ההולמים את גובה מידותיה, כמו השיר הזה; וגם "למה זה מגיע לנו" עם ברי סחרוף, שמכניס את המאזינים לטריטוריות שלו, וזה מרענן.

שתי ההברקות האלה הן היוצא מהכלל באלבום, שאפשר להתייחס אליו כמו אל מסעדה. יש אנשים שניגשים אליה כמו אל הרפתקה – תמיד מזמינים מנה חדשה ומתנסים. לעיתים חוזרים גם אל המנות האהובות, אבל בעיקר מסתקרנים ומתחדשים. וישנם כאלה שבכל מסעדה, בכל מקום בעולם, יזמינו תמיד את אותה המנה – בטוחים, מוגנים ומאוד מצומצמים. רייכל – בתפקיד השף – הוא לא זה ולא זה. תמיד מבשל את אותה מנה טעימה ומוכרת, אבל מכנה אותה בשמות חדשים.

אז איך יוצאים מהלופ הזה? אפשר ורצוי לשבור את הנוסחה. את המיש-מש הלא מחייב של קצת מכל דבר, להפוך להרבה ממשהו אחד. ולהתחייב ולהעמיק בו. ואין צורך להמציא משהו חדש. אפשר גם לחדד את מה שנִצנץ כה טוב באלבום הנוכחי. למשל – אלבום שלם משותף עם ברי סחרוף או עם זהבה בן.

התפרסם בגלובס ב-16.2.2019