מעוז צור

בהופעה "ערן צור ודור ההמשך" בפסטיבל הג'אז ת"א הצטברו רגעים מרגשים ביחד עם נגינה מצוינת וחסר גדול

"רואה אותך, את התינוק שלנו, פרי האהבה" – כך, בשיר "קיץ", נפתחה ההופעה "ערן צור ודור ההמשך" בפסטיבל הג'אז ת"א (מוזיאון ת"א, 19.12). התינוק, שצור טרם נפגש עם אמו כשהשיר נכתב, עמד לצדו על הבמה – ליאם, 18, גיטריסט, המנהל האמנותי והמעבד של השירים במופע, עם חבריו למגמת הג'אז של תלמה ילין: טוקי שטרן בפסנתר וקלידים ויהלי שמעוני המתופף.

הופעה טובה איננה רק רצף של שירים בהגשה מוצלחת – זה מובן מאליו. הופעה טובה נמדדת ב"רגעים": תקשורת מחוות ומבטים, גלויים או חשאיים, בין הניצבים על הבמה, ובינם לבין הקהל, והדרך שבה המוזיקה החיה מתרחשת כתוצאה מהתקשורת הזו. ההופעה של הצורים הייתה מלאה ברגעים. צור האב אִפשר אותם כשהתמסר לעיבודים העזים של צור הבן. למשל, ב"לילות של ירח מלא" האקספרסיבי. שכבות צלילים נערמו זה על גבי זה והצטברו בצבעים של ג'אז. כמו במרוץ שליחים הוזנקו המילים, פינו מקומם למנגינה, והיא רצה. ערן התקרב לליאם, וחיים שלמים רצו בהילוך מהיר. מואצים, מהדקים זמנים, מתיכים זה בזה עבר-הווה-עתיד. ערן הפנה גבו לקהל, וכשחזר, עיניו היו עצומות כששר את הפזמון: "יש לנו אהבה, היית מאמינה". רצינות הנגנים התחלפה בחיוכים זהירים.

כלי הנגינה הוסיפו לסעור בשיר "נשים כותבות שירה". מהלומות שוט חדות כמו בקעו מהמילים הארוטיות (של עמליה זיו) והוטחו במיתרים, בקלידים ובמצילות התופים. אפלוליות טעונה, והנוכחים התענגו עליה בנגינתם המצוינת, מפלסים דרך לשיר "ערב ב' כסליו". תוך כדי השיר עלה לבמה טומי, הבן הצעיר של ערן, והמשיך מהמקום שבו הפסיק אביו: "עיוור בלב ים". בלורית בהירה, חולצת כפתורים לבנה, מהדורה זעירה של ערן בקול מלאכי, בוטח ופגיע. כשסיים את השיר, אסף אליו גיטרה חשמלית. צור האב עמד בין שני בניו ושר בחיוך גאה את השיר "כרמלה גרוס ווגנר" עם טומי. ליאם חייך וטומי הרצין והתחיל לשיר את "המנון לאדישות" היפהפה (מילים ולחן ארקדי דוכין באלבום "עיוור בלב ים"). ערן הצטרף אליו. אור גדול בקע מהם בין הצלילים.

עוד רגעים: על הבמה רק האב ובכורו, שתוך כדי שליווה בגיטרה את אביו, הקשיב לו מתאר בספוקן וורד שברון לב מילדותו ואת התיקון – הרגע שבו בחר באשתו, כלומר האמא של ליאם. וגם: הרגע שבו ערן התחיל לשיר את "תכלית בתחתית", ופתאום נשמע סקסופון מחוץ לבמה, מחוץ לאולם. נגינה ברורה, יפהפייה, שהנגנים הקשיבו לה בחיוך מסתורי והקהל לא הבין. התעלומה נפתרה מהר כשעלה לבמה הסקסופוניסט אלי דג'יברי, ניגן רק הוא, וראשו של ערן נע לצליליו. "הסקסופון זה הדבר האמיתי, המלך, בפסטיבל ג'אז", סיכם ערן בתום השיר, ולאחר שבמהלכו, כמו לא יכלו יותר השאר להכיל את האקסטזה, והתנפלו על המנגינה בכליהם, נגסו בה והאדירו אותה.

והיה גם "פרפרי תעתוע", שבו פצח פתאום דג'יברי בסולו שירה מהפנט, רגע לפני שערן הצטרף אליו לשני קולות נפלאים, וכשערן זעק את סיום השיר – "עכשיו תשמעי את איך שאצעק אני אוהב אותך" – דג'יברי התפרץ אליו עם הסקסופון.

הצעקה והסקסופון התמזגו בחלל עם מי שנכחה כל ההופעה בהעדרה. טומי, הילד הקטן שלה, שר את "פרח שחור" וערן, בעדינות חרישית, ליווה אותו בקולו. הם הפסיקו, אִפשרו לסקסופון להישמע, ולליאם להצטרף עם הגיטרה החשמלית. צלילים חזקים וחלשים, מלאים, וגם חסרים ויתומים ארבעה חודשים. "אנחנו מקדישים את ההופעה הזו לאשתי ולאמא של הבנים, אביטל", אמר ערן, והמנגינה של הפרח השחור נקטעה באמצע, כמו חיים שחדלו שלא בעיתם, וסיימו – לא סיימו – את ההופעה.

פורסם בגלובס ב-27.12.2019