בלהיט הכי גדול באלבום הבכורה שלו, תהה שחר אבן צור למה בעצם אי אפשר ללכת עירומים? במובן מסוים הוא התקדם אז בכיוון ההתערטלות כשבשנת 2003 צעד מתוך להקתו, "מוניקה סקס", אל החשיפה שבאלבום סולו. עכשיו, כבר מתורגל בעמידה בחזית ללא הכסות המגוננת של להקה, הוא מוציא את אלבומו השני, "כיכר מגן דוד".
 
אלבום סימפטי ונעים לשמיעה, יצר אבן צור, והוא שר בו ברגש את השירים הקומוניקטיביים שכתב (מלבד "שיר אהבה" של יהונתן גפן, המוכר בלחן הקודם של שלמה יידוב). עמי רייס הפיק ועיבד את האלבום באופן עשיר וחם, עתיר אקורדיאון וכלי מיתר, שמהדהד את העבודה המצוינת שעשה באלבום האחרון של "כנסיית השכל". הפעם בולטים באלבום עיבודים יווניים וקישוטים כמו שירה בספרדית של מיריי אבן צור בשיר "זיכרון ישן" והתגבורת השירתית של תמר קפסוטו בשיר "זה הזמן".    
 
הלחנים יפים והטקסטים נשמעים חיוביים באווירתם, ובמיוחד כשהחל מהשירים הראשונים אבן צור מצטייר כטיפוס טוב לב, ידידן הטוב והתומך של בחורות עצובות. "אני אבכה איתך אם את תבכי", הוא שר ב"אישה יפה", "כולם הולכים בסוף, אבל אני נשארתי להקשיב לך". וכך זה נמשך גם ב"זיכרון ישן", שבו הוא מספר: "רציתי כל כך להושיט לך יד". האזנה שטחית לאלבום מסווגת אותו כאופטימי, נוח ולא מערער את הסדר. אבל רמזים למציאות מורכבת יותר מתגלים כשמתמקדים בתהייה שבשיר "תהיה אתה". "מה לא בסדר"?, הוא שואל בו שוב ושוב.
 
אז מה באמת לא בסדר, כשהכל נראה בסדר? אולי העובדה שאבן צור נתפס כחמוד מדי גם כאשר יש לו אמירות שדוקרות את עטיפת השלווה שלו. נניח בשיר הנושא החגיגי, "כיכר מגן דוד", שיר אהבה שלו למדינת ישראל לכבוד יום הולדתה השישים. "אני נולדתי בך ואת בי", הוא אומר, אבל גם מספר שהוא "רץ ממלחמה אחת למלחמה אחרת, והשלום שלך תמיד מחוץ לדלת". האמירה הביקורתית הזו נבלעת לגמרי. השירים הבאים רק מחדדים את המגמה הזאת. לעיתים נשמע כאילו שאבן צור המלחין ואבן צור המבצע לא מצליחים להבין את אבן צור הכותב. מרוב נחמדות הם מטשטשים את הכאב שלו, שנוכח בעיקר בחלקו השני של האלבום, בשירים כמו "40 דקות מהשטחים" ו"האיש המת".
 
אולי לא נעים לאבן צור לזעזע ולהטריד.  רק לקראת סוף האלבום, בשיר "האיש המת", הוא זועק בפעם היחידה, ואז גם קולות הליווי נשמעים כמו מקהלת מקוננים. כך גם ב"שיר השיכורים", שבו הוא ממקם את עצמו יושב על מדרכה באמצע הלילה "שיכור בוכה" חסר אונים. "זה הרס עצמי", הוא מעיד, אבל הלחן היפהפה, העצוב והשקט קופץ פתאום לתוך אינסטרומנטליות יוונית עליזה, כאילו לא נעים לו להכביד. בסופו של דבר התוגה מצליחה לגבור ולהחזיר לשיר את קדרותו המתבקשת, אבל בשלב זה האלבום כבר מסתיים ומותיר איתו תחושת נעימות. אבן צור יכול להסתפק בכך ולהמשיך להלביש את שיריו בבגדים נוחים ומגוננים. אפשרות נוספת היא כמובן להעדיף דווקא בגדים מחוספסים יותר, שקופים במובן החושפני, קשים יותר במגעם כך שעדיף פשוט לפשוט אותם ואולי להיות עירומים באמת בפעם הראשונה.    
 
"כיכר מגן דוד", שחר אבן צור, "נענע דיסק"
 
פורסם ב-12.3.09 ב-ynet