שלומי סרנגה החליק בטבעיות מיוונית לעברית. לא תמיד זה כה פשוט. כשמישהו מזוהה עם סגנון מסוים, הוא עלול, במעבר לשפה אחרת, לאבד את כל ייחודו. אבל המיוחד בסרנגה אינו שפתו, אלא קולו המריר המזוהה, שהכאב מובנה בתוכו, והקול הזה ממשיך להקרין על מסך שיריו את צבע האיכות. שש שנים אחרי אלבומו הקודם, "הזמן הישן", סרנגה מוציא את אלבום מס' 13 שלו ומוכיח שלא משנה כלי הרכב של הרגש, כשהוא נוסע, אין לו גבולות.

ובכל זאת, נראה שהכיוון בנסיעה הזו לא לגמרי ישר הפעם, אלא יותר מזגזג. "מונו", כך נקרא האלבום, אבל אין בו שום דבר מונוליתי, כלומר עשוי מקשה אחת. השירים מגוונים ומרובי סגנונות, אבל נעדרים קו שיגבש אותם למשהו משמעותי ויקשר בין: "עולם אפור" ו"המילים הטובות" העגומים, שיר הנושא העליז למרות קדרותו, "שר את חיי" הנמרץ – חידוש ללהיט טורקי משנות ה-50, "Don’t Let Me Be Misunderstood" המשעשע, שסרנגה מבצע עם "רד בנד" (הארי פפר) בשילוב יצירתי של אנגלית ויוונית, "עוד יום יבוא" ו"סוד המזלות", שבשניהם מסומפל זוהר ארגוב וסרנגה שר איתו ביוונית (הריענון משדרג אותם, אבל זאת לא חוכמה להצליח כשמשתמשים בזוהר ארגוב) ושני השירים ביוונית – בכל זאת המומחיות של סרנגה.

לכמה דקות נראה פתאום שיש קשר בין השירים. השיר "את", שדיקלה היטיבה לכתוב, מסתיים במילים "ולרוץ, לרוץ בשדות", ומיד אחריו מופיע "את תלכי בשדה" ("האומנם") שיוני בלוך עיבד, והשיר-סיפור שאחריו הוא "מקום אחר" המרגש, שבלוך הלחין וברק פלדמן כתב; אבל בשיר הבא כבר מסתיים הרצף ההגיוני. גם העובדה שכל שיר הופק בנפרד על ידי מפיק ומעבד אחר מושכת אותם לכיוונים שונים במקביל.

הנגינה באלבום אומנם מוקפדת, אבל סטנדרטית וחסרת מעוף. הבסיס הוא לרוב הגיטרות של אבי סינגולגה, הבס של אבי יפרח והתופים של אשר פדי. פה ושם חלילים וכלי מיתר מעודנים, וכמובן התוספות המתבקשות של בוזוקי ודרבוקה בשירים היווניים. חסרה ההתרגשות שסרנגה כל כך מיטיב להעניק בהופעה חיה. השירים מעוצבים מדי, חסרי זיעה, סטריליים כמו צילומי הכרומו (היפים) של הצלם דוד עדיקא בחוברת, עם חפציו האישיים של סרנגה בתור דוגמנים.

כמו באלבום האחרון של "עבודה עברית", כך גם ב"מונו" – השיר הטוב ביותר הוא "האומנם", שזוהר גבוה מעל שאר השירים. סרנגה, אגב, מעניק בחוברת את הפרגון ההולם למי שנתן לו את מתנת העיבוד הנהדרת הזו ומודה בנחמדות ליוני בלוך "על השיעור הראשון בעברית. יאסו!". נותר רק לפנטז על אלבום שלם שבו בלוך יארגן מפגש ענקים בין מידותיו של סרנגה לשירים ההולמים אותן.

ואם לא הוא, אז מפיק-מעבד אחר, שיצליח בסופו של דבר לבטא באופן שלם ומלא את העוצמה של סרנגה, המשובצת בדקויות עדינות, רגישות ואינטליגנטיות.

"מונו", שלומי סרנגה

פורסם ב-ynet ב-23.6.09