הוצאת אלבום אוסף היא עניין מקובל ושגרתי. מוזיקאים מגלים לעיתים שכבר עבר זמן מאז שהוציאו משהו, ואומנם אין להם שירים חדשים, אבל במשך השנים הצטברו להם מספיק להיטים באלבומים ישנים, שאפשר לאגד אותם בדיסק. לא צריך לעשות הרבה חוץ מלבחור את השירים, והנה דרך פשוטה להישאר בתודעה בלי להשקיע כספים רבים, עמל ויצירה. דבר מכל זה לא מאפיין את "אוטוביוגרפיה", האלבום הכפול של להקת "כנסיית השכל", שלתוכו הוכנסו 26 שירים (ורצועה נסתרת) ישנים וממנו יצאו כשירים חדשים.

לא מדובר בקסם, אלא בתהליך יסודי שכלל פירוק של יצירה והרכבתה באופן שונה. כל אחד מהשירים, שכבר צברו זהות מגובשת ומתועדת, עבר מבחן קבלה, שבמהלכו נדרש לספר מי הוא ולחשוף באישיותו השירית קווי אופי לא מוכרים. בסופו של התהליך, השירים עובדו והוקלטו מחדש באופן שונה, וכך נוצרו שירים שגם אם התרחקו ממקורם, לא איבדו את זהותם.

אבל כל המידע הזה לא אמור בהכרח לעניין את המאזין הפוטנציאלי, שמבחינתו קובעת רק עובדה אחת שמסתכמת בשאלה "איך השירים"? והתשובה: שיר אחרי שיר מצטברים לכמעט שעתיים אשר אין בהן רגע אחד מת, משעמם או סתמי.

פסיכולוג של שירים

האלבום הזה הוא מופת לשיתוף פעולה מפרה בין להקה איכותית למעבד מוכשר, במקרה הזה עמי רייס, יוצא להקת אלג'יר. רייס עמד בכבוד באתגר הבא: לעצב מחדש שירים שמלכתחילה היו מצוינים מבלי שהתערבותו תקלקל אותם. הוא תפקד עבור השירים כפסיכולוג וגם כמנתח פלסטי. כלי עבודתו היו הבנה עמוקה של היצירות, טעם טוב וסמכותיות שחיברה בין כל המרכיבים באופן ששימר את אחידות הרמה הגבוהה. האופן שבו תגבר את השירים בתזמורת שבה נציגות עשירה לכל משפחות הכלים, מוכיח שהפעם כל המוסיף דווקא לא גורע. זאת נקודה חשובה, משום שבשנים האחרונות תוספות כלי נגינה "קלאסיות" – כמו נבל, "מזרחיות" – למשל עוד ו"אקזוטיות" – לדוגמה חמת חלילים (במקרה הזה אירי וסקוטי!) הן אופנתיות ונוכחותן באלבומים ישראלים כמעט שגרתית. העניין הוא שבמרבית המקרים יש משהו מאולץ בעיבוי הזה שנשמע לעיתים קרובות מלאכותי, גנדרני ולא הכרחי. אבל באלבום הזה התוספות "יושבות טוב" על הלהקה, שמרגישה בהן טבעי עד כדי כך שהן חיוניות לה. כמו איפור לאישה ברת מזל שנראית טוב גם בלעדיו, אבל הוא מרומם אותה.

בשיר הראשון באלבום פוגשים מחדש את מיה, זו עם האקדח, ומגלים שהיא השתנתה. הזעם האלקטרוני-רוקיסטי שהיכה באיטיות הפך לשיר עם אירי עליז ואופטימי. הזאת הלהקה שיופיה התבסס על כאב? ב"אוטוביוגרפיה" הנוכחית שלהם, הם נשמעים לעיתים קרובות שמחים, אבל עדיין אמיתיים. אולי הם השתנו, ואולי זה פשוט צד נוסף שלהם, שעד כה לא ביטאו. כך או אחרת, נעים להיווכח שיש עוצמה גם בשמחה. גם בשיר "אני מאמין" מתגלה שינוי. בעוד שב"דברים בלחש", אלבומם הראשון, ה"אני מאמין" הזה היה לחשני ומקונן, הפעם יורם חזן נשמע אסרטיבי, חזק וכבר לא לוחש. כמו גבר שבאמת מאמין ביכולתו להשיג את הבחורה.
לא כל השירים עוברים מטמורפוזה, אבל גם באלה ששמרו על רוח הביצוע הקודם טמונים טוויסט קטן או הברקה, למשל הציטוט של פרק האביב המפורסם מ"ארבע העונות" של ויוולדי בתוך השיר "האביב הנצחי".

מומלץ לשמוע את השירים ברצף, אבל גם להאזין לביצוע המקורי של כל שיר, ומיד אחריו לביצוע הנוכחי. וכך, לסירוגין, שיר מפעם ושיר מעכשיו. בהקשבה כזו מתברר שאחרי 14 שנות פעילות, יוצרי הלהקה, יורם חזן ורן אלמליח, נשארים בבית ומרגישים בבית, גם, ובעיקר, כשהבית מתרחב.

"אוטוביוגרפיה", כנסיית השכל, בארבי רקורדס

28.3.07, ynet