פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק רביעי – אחכה
6 בינואר 2024
כשהשטעטל פוגש את המדבר – חזרות להופעה
5 ביולי 2024
איור: ורד שדמי שלמה
לכבוד 85 שנים להולדתו של אריק איינשטיין – פרויקט מחווה לאלבומו "אוהב להיות בבית"
חלק חמישי, אפילוג: המדריך לריפוי אישי ולאומי מאת אריק איינשטיין
היום השיר שלי עצוב, כך נפתח השיר שזהו שמו, וכך נותרת פתוחה התקופה שבה אני כותבת את המילים האלו. אתמול – שבת, מלאו שלושה חודשים – רבע שנה – לשבת השחורה שבה פרץ האסון הנוראי ביותר שחווינו כיהודים על אדמת ארץ ישראל. והוא טרם הסתיים.
בחרתי לציין את 85 השנים להולדתו של אריק איינשטיין, ואת העשור למותו, באמצעות אלבומו "אוהב להיות בבית". הרגשתי שהוא מתאים לתקופתנו. ברגישותו, אריק היטיב לבטא משבר מתמשך לא רק מבחינה אומנותית, אלא גם בדרך מיטיבה מבחינה שימושית. היצירה הזו נועדה לשימוש עצמי שוטף של כל מי שמאזין לה. אריק עשה עמנו חסד גדול באלבום הזה: הוא סיפק לנו תרופות וחשף כישרון נוסף מכישרונותיו הרבים – היותו הילר, מרפא.
ואצלו, כמו תמיד, בצניעות. וזה מתבטא כבר במילים הראשונות של היצירה, בשיר הפותח, "לטפטף טיפה": "לא רציתי ללמד, לא ניסיתי להטיף. לא חיפשתי לפקד וגם לא להיות עדיף".
הפזמון מסביר מה הוא כן רצה: "סך הכול רציתי לטפטף טיפה. כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה – תהיינה לים".
והטיפה הזו – היא הטיפה שלו. תמצית הייחוד שלו שנועד להיטיב "בקטנה", ודווקא הקטנה הזו, בהצטברותה – תשפיע. תהפוך לים של טוב.
וזוהי אחת מדרכי הריפוי על פי אריק. לצאת לרגע מהעצמי הכאוב כדי לעשות משהו קטן למען אחרים. בלי יומרה להפוך עולמות (או ב"אריקית" בהמשך השיר: "לא רציתי לחדש"). אחר כך אפשר לחזור ולהשתבלל בכאב, אבל פתאום מגלים שעוצמתו העזה נחלשה במעט.
להיות בקשר עם מישהו אהוב
השיר השני באלבום, "שכשנבוא", הוא תהייה מתמשכת שכולה שאלות, ופתאום מזדהרת בה עובדה אחת, שאריק שר במילים של עלי מוהר: "זה רק אני וזו רק את, וזה הרבה וזה כה מעט". וכך מתגלה דרך ריפוי נוספת – אהבה. להיות בקשר עם מישהו אהוב. ולא משנים זהותו, טיבו, גודלו או תדירותו ועל מה מתבסס הקשר – משפחה, חברות, זוגיות – כי המעט הזה נחוץ, לתמיכה הדדית, ואולי גם ליצירת אותה טיפה מהשיר הקודם – עבורו או עבורה.
השיר השלישי באלבום, מנסה לראות את הדברים הטובים – כשמו כן הוא. לא נותר אלא רק להביאו כמו שהוא, ותוך כדי הקריאה, לשים לב להדגשים:
- לא לאבד בחושך את המצפן – הזהות העצמית. לחפש אותה ללא הרף, כי היא מתחדשת ("בתוך החושך הגדול מחפש לי דרך").
- להיזכר שגם בכאוס יש דברים יציבים שאינם משתנים, כמו צבע הים ועליונותו של אלוהים (עבור מי שהוא נוכח בעולמו). "לחשוב שהים הוא תמיד-תמיד כחול, ואלוהים הוא תמיד הכי גדול".
- דיאטת חדשות. לצרוך אותן במינון מינימלי ושפוי ("מנסה לסנן את מה שכתוב בעיתון") וכאן גם מתברר שאריק הקדים את זמנו וחזה את הפייק-ניוז: "ומה שקראנו זה בכלל-בכלל לא נכון".
- לא לאבד תקווה – "מנסה לחשוב שבסוף יבוא שלום, ושמה שחלמנו זה בכלל בכלל לא חלום".
מנסה לראות את הדברים הטובים
מנסה לראות את האורות הקטנים
בתוך החושך הגדול, מחפש לי דרך
מנסה לראות את הדברים הטובים
לחשוב שהים הוא תמיד-תמיד כחול
ואלוהים הוא תמיד הכי גדול
בתוך החושך הגדול מפלס לי דרך
מנסה לראות את הדברים הטובים
מנסה לסנן את מה שכתוב בעיתון
ומה שקראנו זה בכלל-בכלל לא נכון
בתוך החושך הגדול מצייר לי דרך
מנסה לא לראות את הדברים הרעים
מנסה לחשוב שבסוף יבוא שלום
ושמה שחשבנו זה בכלל-בכלל לא חלום
בתוך החושך הגדול אני כורע ברך
מחכה שיבוא האור הגדול
מנסה לראות את הדברים הטובים
מנסה לראות את האורות הקטנים
בתוך החושך הגדול מחפש לי דרך
מנסה לראות את הדברים הטובים.
היצירה ככוח מרפא
השיר הרביעי הוא אוהב להיות בבית, ומשם אפשר לקחת אל ארגז התרופות את כוחו של הקן הנוח והמרגיע. רצוי שהוא יהיה קבוע, אבל גם אם הוא ארעי עליו לכלול משקה מרווה לגוף ("התה והלימון") ולנשמה, לתרבות ולמסורת (ושלושתם מתמצים ב"ספרים הישנים"). כדאי לשהות בקן עם מישהו אהוב מאוד – לאו דווקא בן זוג, העיקר שהוא קבוע ("אותה האהובה") ולאמץ ריטואל ישן ומרגיע ("אותם ההרגלים").
השיר החמישי הוא השיר על התוכי יוסי – שמרמז על האומנות ועל היצירה כאופציה תרפיסטית, מיטיבה ומרפאה. באמצעותה אפשר לעבד את הכאב, להנעים, לנחם, להתעודד גם אם היצירה לא תצליח לעצור את המוות. התוכי הוא היצירה והיוצר. אריק מבקש שאנו נראה גם את היוצר ולו לרגע ונוקיר אותו גם כאדם. זו תהיה תודתנו הצנועה על היופי ועל הנחמה שהוא מעניק לנו.
השיר השישי הוא לכול זמן – ובו אריק מנסח את הקוהלת האישית שלו (בספר קוהלת מופיעות הוראות ההפעלה האנושיות המפורסמות וביניהם התזכורת לעשות מעשים ולפעול פעולות אך ורק בהקשר הנכון). מבחר מייצג מהגרסה ה"אריקית": "עת לרצות להיות לבד, ועת להיות ביחד… עת לחיות באהבה, ואת גם לכסח".
ודווקא בתקופה שבה נכתבות השורות האלה – חורף 2024 – בעיצומם של אסון ושל מלחמה קשה – נראה שהחלק הבא של השיר יכול להתרחש בו זמנית: "עת לצאת, לצאת אל הרחוב, ועת לכאוב בשקט". ובשפה אקטואלית: לצאת החוצה, להתאחד על מנת להתקומם מהעוולות ולפעול ביחד כדי להחזיר את החטופים ואת חיילנו בשלום", ובמקביל: להתאבל, וללקק את הפצעים בפרטיות.
עצימת העיניים היא רק עִפעוף
השיר השביעי – יושב מול הנייר – הוא היחיד באלבום שמשקף חוסר אונים טוטאלי מבלי לפתור אותו, וחמור מזה: מבלי יכולת אפילו לתאר אותו. הכאב מקשה על הניסוח:
יושב מול הנייר, העט ביד כמו חרב
יושב מול הנייר, רוצה לשפוך הכול
יושב מול הנייר, רואה אותך נופלת
מביט אל הנייר, ולא יוצא לי קול
אוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן
שברת לי את הלב לחתיכות קטנות
היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו
אני כל כך עצוב. בא לי לבכות
יושב מול הנייר, מתחיל לרדת ערב
יושב מול הנייר, בחוץ נהיה כחול
יושב מול הנייר, ואת שם מתמוטטת
מביט אל הנייר, טומן הראש בחול.
אוי ארצי מולדתי…
יושב מול הנייר, העט ביד כמו חרב
יושב מול הנייר, רוצה לשפוך הכול
יושב מול הנייר, רואה אותך נופלת
מביט אל הנייר, ולא יוצא לי קול.
אוי ארצי מולדתי…
ודווקא האומץ לשקף את הדברים כהווייתם, כולל ההשלמה עם האלם – הוא ההתחלה של הריפוי. צריך להכיר בשבר ולאמוד את ממדיו כדי לתקן אותו, או לפחות לנסות. "טומן הראש בחול", הוא אומר, אבל ממעיט בערך עצמו. עצימת העיניים הזו היא רק עִפעוף. למעשה, כל השיר הזה הוא התמודדות. ומה שבכל זאת מעניק תקווה הוא שזה עדיין שיר אהבה.
למה אריק צחק
השיר השמיני – היום השיר שלי עצוב הוא בעצם המשך של קודמו, בשינוי משמח – הפעם, יש בפנים תרופות:
היום השיר שלי עצוב
זה יום כזה, אני יודע
היום אני מרגיש עזוב
זה יום כזה, שלא פוגע
ואין מה לעשות
ואין מה לשנות
יש רק לחכות
שכבר יגיע הלילה
היום השיר שלי עצוב
איך נפלתי, לא יודע
היום כלום כבר לא חשוב
זה יום כזה שלא פוגע
אני יודע
שאין מה לעשות…
מחר תזרח השמש, ילכו העננים
מחר נחשוב אחרת, נמצא את המילים
אז בוא כבר בוא הלילה וקח אותי לישון
מחר אני מבטיח אני אצחק ראשון.
היום השיר שלי עצוב
זה יום כזה, אני יודע
היום אני מרגיש עזוב
זה יום כזה שלא פוגע
אני יודע.
כאן אריק מבטא חוכמה טיפולית עתיקה וחדשנית כאחת, שמיטב מקצועני בריאות הנפש יאשרו אותה תוך כדי הִנהון נמרץ: "זה יום כזה, אני יודע" – ובמילים אחרות: הכרה במציאות הקשה ופתיחוּת לחוות אותה ולהשלים איתה. "ואין מה לעשות, ואין מה לשנות" – לפעמים זה המצב. לא תועיל התנגדות. "יש רק לחכות שכבר יגיע הלילה" – והיום הזה יסתיים, ואז יבוא היום הבא: "מחר תזרח השמש, ילכו העננים". ומה לגבי חוסר היכולת להתנסח, למצוא פתרון? "מחר נחשוב אחרת, נמצא את המילים".
במהלך השיר, דקה ו-25 שניות מתחילתו, אריק איינשטיין צוחק. זה קורה אחרי השאלה "איך נפלתי?" ותוך כדי התשובה "לא יודע". והצחוק הזה הוא החלק האהוב עלי באלבום כולו. צחוק של מבוכה, פגיעות, פליאה וגם התנצלות מתוקה שאין בכלל צורך בה, אבל רק כשהיא נשמעת – מתבררת נחיצותה ומתגלמת תמצית ה"אריקיות" הזכה.
סוד הציפייה
השיר התשיעי – אין לו זמן נראה תלוש ולא קשור. כי מה הקשר בין מכור לעבודה – וורקוהוליק – לאוהב להיות בבית? במשך שנים הרגשתי שאני לא מצליחה לפצח את זה, עד שקיבלתי כיוון מהעיתונאי דרור פויר: "אולי זה השיר על ההוא שלא אוהב להיות בבית", הוא אמר לי, וסוף-סוף הבנתי שזוהי תמונת הראי, הנגטיב, של שיר הנושא. ושבאמצעות דרך השלילה אפשר לראות את כל הטוב שהחיים מציעים, ושגיבור השיר מחמיץ: המוזיקה בטבע, הים, השקיעה, האומנות והמשפחה. הם כאן, ובגלל ארעיותם, כדאי לחוות אותם במלוא ההכרה. לא להיות מוסחים בטרדות הטפל.
ומה קורה כאשר הטוב הביתי נעלם, מוסתר, קורס, או טרם נמצא?
וכאן מגיע השיר האחרון באלבום, אחכה, ואיתו סוד הציפייה, שכוחה במעשיותה. בחוסר הפאסיביות שלה. ביום יעקב משקה את הצאן. אין לו זמן להמתין. אבל בלילה הוא זוכר את הסיבה למעשיו, את ייעודו ואת משימתו – להגשים את אהבתו. מתגעגע, ותוך כדי כך גם פועל. כדי לאחוז בחלום נדרש לצעוד את כל הדרך עד אליו.
ולכן – היום, השיר שלי, ושלנו, עצוב. אבל כמו שאריק איינשטיין מלמד אותנו, מחר – ולא משנה אורכה של יחידת הזמן הזאת – "מחר נחשוב אחרת. נמצא את המילים".
ולסיכום, מתנה שימושית:
המדריך המקוצר לריפוי אישי ולאומי על-פי אריק איינשטיין
- להביט בשבר באומץ. להתבונן בכולו ולא להיבהל מחוסר האונים לתאר אותו. זוהי תחילת הריפוי.
- להיזכר בדברים היציבים שאינם משתנים גם בכאוס ובחושך הגדול. למשל: צבעו הכחול של הים ולמי שמאמין – כוחו של אלוהים.
- להשלים עם הוודאות שיש ימים נוראים ותקופות זוועתיות, ולהאמין בהיותם בני-חלוף. ללכת לישון, להתחדש בכוחות לקראת הבאת הטוב, שיגיע בוודאות.
- לא לאבד תקווה. לא לוותר על חלומותינו כבני אדם פרטיים וכחלק מעם.
- לזכור את הזהות העצמית. להמשיך לחפש אותה תמידית. היא מתחדשת.
- לאהוב. לחבור ולהתחבר עם מישהו – משפחה, חברים, בן זוג. העניקו להם את עצמכם, ואת הזכות להעניק לכם את עצמם.
- לעשות טוב, גם "בקטנה". את ואתה – טפטפו את הטיפה הקטנה שלכם מבלי לחשוש מזעירותה. "כי טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה – תהיינה לים".
- לצפות לטוב באקטיביות. לצעוד את כל הדרך עד להגשמת החלום.
- לפעול בעיתוי ובהקשרים הנכונים. עת לכל דבר.
- לצמצם למינימום האפשרי את צריכת החדשות.
- להשקות את הגוף ואת הנפש במזון אהוב ופשוט ובחברה טובה.
- לחוות אומנות. להוקיר את היוצרים.
תימורה לסינגר, 7 בינואר 2024, כ"ו בטבת תשפ"ד
המחווה הראשונה לאלבום אוהב להיות בבית, לשיר לטפטף טיפה – ציירה וכתבה שרון רודניק
פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק ראשון – "לטפטף טיפה"
המחווה השנייה לאלבום אוהב להיות בבית, לשיר שכשנבוא – כותב מיקי לוי
המחווה השלישית לאלבום אוהב להיות בבית, השיר על תוכי יוסי – מאיירת וכותבת: ורד שדמי שלמה
פרויקט אריק איינשטיין אוהב להיות בבית: חלק שלישי – השיר על התוכי יוסי
המחווה הרביעית לאלבום אוהב להיות בבית, לשיר אחכה – כותבת זהרה רון
