היֹֹה היתה להקה בשם "אלג'יר", שהבעירה מדורות אמת ויופי ולאורן נצמדו רבבות ושאפו אל ליבם את העשן הזך. ובשנת 2006 התפרקה הלהקה, אבל העשן לא התנדף, אלא התפצל לשניים. גבריאל בלחסן המשיך להוליד אלבומים, וכעת אביב גדג' מוציא את אלבום הבכורה שלו, "תפילה ליחיד".

באלבום הארוך יחסית – שעה ו-12 דקות, אלג'יר עדיין נוכחת. גדג' שר את "הגולם" ו"יוון" – שירים שכתב וביצע באלג'יר, אבל גם פונה לארצות אחרות. קולו, שאינו יפה או מלוטש, אבל בעל נוכחות עוצמתית, אידיאלי להגשת שיריו עמוקי התוכן  וההבעה – רוק תיאטרלי כמו ב"הגולם", מזרחי כמו ב"עיר בלי זיכרון", אפי כמו בשיר הנושא ולמעשה משנה את גווניו ללא הרף, לעיתים במהלך שיר אחד. כך, למשל, ב"טרף קל" – שיר אהבה שחלקו הראשון שקט ובחלק השני מוחץ במשקלו המאסיבי ובשיר הנושא הארוך (11 דקות). "חרש חרש בצעקה", נאמר בו – תיאור שממחיש את מהות האלבום כולו, עם החוזק שבסתירות היוצרות שלמות.

שותפים לגדג' נגנים מעולים, שאחראים איתו גם להפקה המוזיקלית ולעיבודים היפהפיים המאזנים בין מתינות לסערה – רון בונקר בגיטרות, יהוא ירון בבס ובקונטרבס, בוריס מרצינובסקי באקורדיון, אביב ברק בתופים וגדג' עצמו בגיטרות, פסנתר, קלידים ותכנותים, ומצטרפים אליהם נגני כלי נשיפה ומיתר בתוספות מדויקות. בשירים רבים באלבום הם מנגנים באופן מעורר השתאות, נוסקים בסחרור על מד המהירות, אבל בלי להחמיץ את הפרטים. גם העיניים של גדג' רואות הכל, כולל סבל של נפשות אחרות. השיר "השחר החדש", למשל, מושר מנקודת מבט של אישה שאיבדה אהבה. "אם הייתי יכולה הייתי נעקדת במקומו", הוא שר בשמה.

על מצע יפה של לחנים מונחת חוכמה של משורר, שמתבטאת בתובנות כמו "חלומות בכיסים מתעייפים מהחושך" ("עיר בלי זיכרון"). קשה לחמוק מתובנותיו של גדג' וומתובענותו, גם כלפי עצמו. "זהירים נפצעים הכי הרבה", הוא שר בשיר הנושא, ונושא באחריות לייסוריו – "אני משחיז את הלהב שממשיך לפצוע אותי. אני מצית את האש ששורפת אותי".

לצד הייאוש שמצטייר בתיאורים כמו "שרים בלי קול מול שדות בלי אופק" ("בלוז ראש חודש"), מתריס האלבום בוז מהותי כלפי עוולות וזיופים – של האדם ("המטיף החירש והקוסם השקרן") ושל הטבע ("האדמה לא נותנת צ'אנס"). כך בשיר "הגולם" ובשירים כמו "יוון", עם המניפולציה של המוזיקה העליזה המתמרנת לרקוד ובכך כופה על המאזינים להיות חלק מהעדר הנלעג.

"אולי אי שם יש הר, ובהר יש אגם, ובאגם יש פיל, ולפיל יש אקדח – לשם אני אברח", שר גדג' ב"חדר ללילה" שנשמע כמו אגדת ילדים שהשתבשה. "קסם מוזר שייקח אותך שוב פועם ונפעם" – הוא מעמיק את הרעיון בשיר "מפתח זהב" ומסכם בשיר הנושא ש"דמיון זה הדבר הכי קרוב אל האמת". והדמיון באמת ממלא את היצירה, בגלוי ובחבוי כמו השיר "חופה שחורה", שנכנס לאלבום בתור רצועה נסתרת.

גם האופטימיות שבאלבום כואבת, אבל היא מנחמת מעצם התגלמותה באהבה – לאישה ש"כל הרוע בעולם מקיף את כל כולה ולא יכול אף פעם לנגוע בה", לאח  ש"יכול גם לתפוס את העצב ולרמות את השמש" ולחבר שעיניו "נוצצות – סתם מהסתיו או ששוב בלעת כוכב?".

גדג' עצמו הוא כוכב, לא ביקום של תהילה שקרית, אלא בחלל המבקיע את ניצוצות המוזיקה שלו – זכוכית שממשיכה לשקף את ההוויה גם כשהיא נשברת.
 
"תפילה ליחיד", אביב גדג', "התו השמיני"

פורסם ב-ynet ב-16.8.09