אמש, בפעם הראשונה השבוע, לא חיפשתי רכב הפקה שנוסע ממתחם נמל אילת בחזרה למלון. שלום מיטה פרטית שלי, חזרתי. בואי אספר לך מה עשיתי בחופש הגדול, כלומר בחופש הקטנטן, המתוק.

הנסיעות האלה – מהנמל למלון (ישרוטל ים סוף), היו בשבילי מסעירות לא פחות מאשר ההופעות ב"פסטיבל הג'אז בים האדום". בתוך רכבים קטנים הצטופפו, שניות אחרי ההופעה שלהם, המוזיקאים הבינלאומיים שהופיעו בפסטיבל. מותשים, אך קופצניים מרוב אדרנלין, שמחים ופטפטניים, בדרכם ל… ובכן, לג'אם שהתקיים כל לילה, עד הבוקר, על הדשא במלון.

האנרגיות המוזיקליות הטהורות האלה המחישו עד כמה המוזיקה אינה מתוחמת אצל מוזיקאים גדולים, אלא פשוט הולכת איתם לכל מקום. הנה, למשל, שלשום, בלילה האחרון של הפסטיבל. שישיית צ'אנו דומינגז הספרדית התמקמה באוטו כשאדי ההופעה שלהם עדיין באוויר. הם משלבים בין ג'אז מסורתי לפלמנקו. צ'אנו על הפסנתר – מוציא ממנו צלילים שהדומיננטיות הווירטואוזיות שלהם מעוררת רצון להשתחוות מרוב התפעמות, אבל איך אפשר להשתחוות כשאותם צלילים מושכים בעצם לרקוד?

רק יוצר מסדר גודל שכזה, מאפשר בקלות ללהקה שלו לבלוט כל אחד בתחומו באופן שעלול היה להאפיל עליו – אלמלא השלים אותו. בלאס קורדובה, הזמר כהה השיער ומראה האינדיאני, הוציא רגש כה עז בשירה הפראית והעצובה שלו, עד שנדרש איזון שמח, שבא בדמות תומס מורנו רמרו ("תומסיטו") הרקדן. מדי פעם הוא צץ עם תנועות פלמנקו מורכבות ומסחררות, שהוא העתיר בקלילות ובחיוך. עכשיו הוא יושב ברכב, עם כולם, הנסיעה עוד לא התחילה, והנהג ספק מקניט אותו ספק מעריץ אותו בתנועות ידיים – אז תומיסטו מתקרב אליו, בשטח הצר שבין המושבים, ותוך כדי הליכה מעניק לו ריקוד קצרצר, פרטי. כשהאוטו נוסע הנוסעים העליזים לא מפסיקים לשיר בספונטניות ולפטפט בספרדית הגם ככה מוזיקלית שלהם.

11 הופעות מלאות ראיתי בפרק זמן אינטנסיבי של ארבעה ימים. רק לשם פרופורציות: בזמנים כתיקונם הנפש קשת העיכול שלי מתקוממת אם אני מציפה אותה ביותר משתי הופעות (טובות) בשבוע. הפעם החלטתי – נותנים לך? קחי. ובלסתי בלי בושה. לא האמנתי שבאמת אהנה מהמוזיקה עצמה – ג'אז הוא הרי לא הטריטוריה הטבעית שלי. אבל הפסטיבל השנה, בניהולו האומנותי של אבישי כהן, התאפיין במתיחה יצירתית של מושג הג'אז עד שנשק גם לרוק, פאנק, קאנטרי ומוזיקה קלאסית, כולל מקצבים אקזוטיים נוספים וכמובן הבלוז-נשמה המתבקשים.
* * *

הייתם פעם לבד בחדר עם קונטרבס? אני הייתי, בארבע לפנות בוקר באחד הימים. הקופסה הגדולה, עטורת המדבקות והחותמות מכל העולם,  מילאה בנוכחותה את חדר התקשורת המאולתר. האם הקונטרבס של אבישי כהן שוהה בה עכשיו? טל ויהודית מהמשרד של ניבה נבון, מייחצנת האירוע, שעד אותו רגע עבדו ואירחו לי חברה בזמן שכתבתי, עזבו ולקחו מהחדר את עליצותן. עוד שעתיים אסתבך עם בעיות טכניות קשות, וגם ככה זו הכתבה הגרועה ביותר שהוצאתי מימיי (בבקשה אל תעשו חיפוש), אבל כרגע, תוך כדי כתיבה, אני בוהה בקופסה הענקית ותוהה על בעליה – שעם כל פתיחותו הייצוגית, חשף במשך השבוע, או אולי הסתיר, אישיות מורכבת ולא באמת נגישה, מה שהוסיף למיסתוריותה. בכלל, הפסטיבל הזה היה בשבילי לא רק מוזיקה, אלא גם אנשים, וזכיתי להכיר כמה מהם, גדולים בתחומם וכנים בידידותם.

אתמול בצהריים עוד המראתי באילת, ובערב כבר נחתתי על אדמת הבארבי, והמראתי שוב – הרבה יותר גבוה. כל ההופעות מהפסטיבל על צד אחד של המאזניים, וההופעה של אביב גדג' הכריעה אותן מהצד השני. חששתי מכך שאגיע שחוקה, אבל ברגע שהוא עלה על הבמה – נפשי אותחלה מחדש לקלוט אותו בהתחדשות גמורה. "תפילה ליחיד" היא יצירה שבה כל תו – של צליל, של אות ושל רווח – הוא בעל משמעות. ולאביב אישיות של יוצר שנשארת צנועה גם במטמורפוזת הכוכב הכריזמטית שלו שהוא עובר על הבמה. שוב ושוב הוא פוער פצעי שירים בנפש מאזיניו, ובו זמנית מאחה אותם בחיוכו. השירים שלו נפלאים במימדים ממש מיתיים, וכך גם המוזיקאים הגדולים שמהווים את הלהקה שלו – רון בונקר בגיטרות, יהוא ירון בבס ובקונטרבס, בוריס מרצינובסקי באקורדיון ואביב ברק בתופים. הם התגלו בכל שיר לא רק כנגנים מעולים, אלא גם כשופעי אהבה. הנה רגע יפה אחד: אביב גדג' שר וניגן על הפסנתר את "השחר החדש". יהוא ירון ליווה אותו בקונטרבס. "סדק, סדק אחד בכל יום. הזמן שחורץ את דרכו לא מרפא דבר, רק מפיל אותי על חרבו" – שר אביב בכאב. השיר הסתיים ויהוא ניגש אליו וחיבק אותו.

בסוף ההופעה, בשיר "הסוד", שקרוב לוודאי נכתב עליו, גבריאל בלחסן פילס דרך לעצמו. גדג' לבד על הבמה, עם הפסנתר. הקהל הרב הצטופף בכל מקום, אבל גבריאל היה נחוש.  אנשים עצרו אותו, עיכבו אותו לדיבור, חיבוק או לחיצת יד, והוא השתהה בנימוס והמשיך בדרכו. "אלג'יר" – להקתם המפורקת, נכחה אתמול בשירים, בזיכרונות, בתחושות. גבריאל התמיד בצעדתו האיטית. בסוף הגיע אל הבמה, ממש בסוף השיר, ועלה עליה. הוא ניגש לאביב בדיוק כשעמד לרדת מהבמה, וחיבק אותו חיבוק עז ומלא הבעה. אחר כך הם עזבו את הבמה ביחד ונעלמו אל המקום שאליו מתנקזים זרמי היצירה שלעולם לא מתפוגגים.

על "תפילה ליחיד" – האלבום של אביב גדג':

אביב גדג', "תפילה ליחיד"