חולצת טריקו ירוקה-אפורה, דהויה ורכה, חלקה משימוש. יש לה ריח של כל הכביסות, אך גם של הנסיעות. מבט שזוכר את אמא תרנגולת ומחבק אותה ואת אבא בתמונה.
 
והאופנועים צורחים בנחשולי ענק את המוזיקה. והוא לא פוחד מכלום. כפות האבנים שלו מתופפות מקצב ענוג.
 
בתמונות ילד ועכשיו איש. לאן נעלמו הכדורים מהחצרות? נמסרו והתגלגלו אבל איפה החלל שמקבל ובולם אותם? ומה עם השיערות הלבנות? קל יותר לתלוש אותן כי הן מתארכות, אבל דווקא בשלב הזה מוחלט שיישארו, כל עוד הן תבלין. הנה הוא התפרסם וכל מה שהיה חזרות עכשיו עבודה. זה אחרת אך רגיל.
 
השקט מחזק והמנגינות משמרות את הריטון. חריקות של מקדחת רופאי שיניים. ומתחת כאב. אנשים רוקדים את החריקה. היא הרמונית. הוא אחראי. מכריח אותם לשבת ולא למחוא כפיים. אך הנה הוא עצמו, מתפרץ ורוקד בשמחה.
 
איך זה ניגש רחוק? כמה ייסורי התלהבות וכמה מכניקה? מי בן בית ומי בן מוות? ובאמת איך הדינמיקה?
 
ככה. יושבים והוא מנגן. שום השראה עכשיו. רק מבט מזנק ואטום. הוא מתעצבן. מישהו לא מאפשר לו לחדד. רגע רגע. אין רגע. או ברגע זה או – הנה. עכשיו. ככה.
 
אף אחד לא מבין אבל הוא מרוכז ועכשיו יפיק לכל מי שרוצה לשמוע והלוואי שכולם ירצו כמו שהוא רוצה להראות עכשיו להשמיע את המנגינה הנכונה ביותר בעולם.
ככה – כמו בחוץ לארץ – כאן עוד לא עשו כאלה דברים. הנה היא מקפיצה אותו אל עולם לא יודע להיקרא. ועכשיו – אם רק תעשה אתה ככה. הנה, כמו שאני אומר לך ואתה תצטרף אלינו כשאני אגיד. ותביא את זה מהעומק. לא ככה. תן לי. תבין – אני מנגן את שלי והוא מנגן כמו שאני אומר ואתה תנגן – תקשיב רגע – תנגן כשזה יוצא. תיראה, כל אחד יגיד שזה ככה. קשה לך לנגן ולהקשיב? נקליט את זה. כבר אני בא. קודם ננגן ואחר כך נקשיב. נכון שזה טוב?