"סיפור אופטימי", כך נקרא אלבומה החמישי של דיקלה, אבל מי שהשם מטעין בו ציפיות למהפך שמח ביצירתה הנתפסת כ"כבדה" – יתבדה. השם הוא אירוני, מטעה במתכוון. שיר הנושא, למשל, מספר אמנם על חיים טובים, אבל של אנשים אחרים; ו"איזה כיף" הוא שיר קינה (הכיף התרחש בעבר); אפילו השיר היפהפה הפותח, על מציאת אהבה, נקרא "בדידותי הנהדרת".

ושוב דיקלה מעתירה את המוזיקליות הססגונית שלה – ערביות מושפעת מאום כולתום ומפריד אלאטרש וגם משירי פופ מערביים, שרה קינות ומשתוללת בחפלות שלעתים מילותיהן עצובות (באלה ובאלה בולטים לטובה הכינורות והבוזוקי של רוני רוניוס) בקול עשיר ורב שכבות, שמשמיע בלי לכסות את זעקת הבדידות במובן הכי חייתי, נואש ונטול פילטר: "לא נורמלי שאני לבדי, לבדי! בוכה שעות ואתה לא איתי. אל תלך. לא נורמלי שאתה אליי לא מחייך", כולל התרסה לאלוהים: "מה איתנו? האם זה כל מה שהשגת בשבילנו"?! כן. עצרו את הציניות. זה באמת לא נורמלי – שהוא לא מחייך, שמישהו לא מקבל את האהבה שהוא זכאי לה.

"כבר לא בועטת בקירות", שרה דיקלה, אבל היא דווקא כן, עם הטוטליות בשירה, תיאורי ה"דמעות שקופות על מסקרה שחורה" בטקסטים, והדרמתיות ("אח הרוח, הרוח, תיקחי אותי איתך"), ובכל זאת, עם כל הלהט הצעקני והשירה שנשמעת כאילו היא על סף בכי תמידי – הכנות והמודעות העצמית של דיקלה מרגשות כשהיא שרה: "יש לי מספיק אותי וזה לא מעט".

כן, זה לא מעט, וזה נוטה להיות גדוש, אבל דיקלה היא דווקא אמנית הבלאנס – עוצרת בשבריר המילימטר האחרון לפני שהעניינים יתדרדרו אל עבר הפרזה מפלצתית, טרף קל לפרודיות וגן עדן לסטנדאפיסטים. וכך, רגע לפני הקלישאה, היא בולמת ומאזנת כשמוסיפה ל"כמו סכין בלב" את הסיומת – "של שניים"; ואת "לב האבן" הנדוש היא משדרגת ל"לב אבנים". שכן דיקלה נשמעת כמו רגש גולמי, אבל לא פחות מכך יש בה חוכמה ועידון. עם דימויים עשירים ("כמו פרחים ליד הדלת") היא חוצבת ביערות הפרא שלה שביל מסותת ונהיר לעבר האמת שלה: "אני אולי חזקה, אבל קטנה מולך", היא שרה לאהבה. שהרי היוצר – עז מבע ככל שיהיה – אינו המחולל. הוא אמנם מכיל למעננו את תמציות החיים והופך אותם לשירים, אבל המהויות הללו, ובראשם האהבה – הם כוחות הטבע החזקים באמת.

פורסם בגלובס ב-10.9.16