אחרי החגים כבר כאן, במציאות מוזרה וחולנית – תרתי משמע השנה. השירה לא משנה את המציאות, וגם לא מייפה אותה. נהפוך-הוא, היא מסירה ממנה את הפילטרים הנואשים שאנחנו מנסים לעטות עליה, כהגנה מפני הרסנותה. ובכל זאת, כשהיא במיטבה, השירה דוחסת עבורנו את המצב לתדרים חדשים. בזכותה, אנחנו חווים פליאה והיקסמות, שאינם מפחיתים מכאב המציאות, אבל מזככים אותו להלך רוח שמניע אותנו להקשבה, לפעולה או לתפילה. היה פה פעם משורר-רקדן-עיתונאי, חזי לסקלי, שמותו, בשנת 1994, לא עִרער מעולם את נוכחותו היצירתית. […]

כל כך הרבה לא נכנס לביקורת ההופעה ההיא, שפורסמה השבוע ב-ynet. נראה לי קצת מגוחך לתעד את ה-"לאאאא! בבקשה אל תלכו"! שזעקתי בשקט כשלהקת "אחרית הימים" עמדה לעזוב את הבמה. עברו כמה ימים, ועדיין אני מתקשה לשמוע מוזיקה. כל שיר מחוויר כרגע ליד הקולות שנשארו בי מההופעה. מתסכל אותי שעם כל המוזיקה המצוינת שנוצרת כאן (הפסקה לצורך טמינת הראש בגומת חול נטולת גלגל"צ) – ה"מבוגרים" עדיין מנצחים את ה"צעירים", למרות הייתרונות המוכחים של הנעורים. לא כל המבוגרים, אבל יוצרים כמו […]