לא אכחיש שזו לא הייתה הבחירה הטבעית שלי לסקר את ההופעה של ישי לוי. בלי להתפתל – בבית, הקשבתי למוזיקה אחרת. אבל הייתי "בתפקיד" וזה היה חלק מעבודתי כמבקרת מוזיקה. הגעתי למועדון זאפה דרוכה למשימה, אבל סקפטית מהאפשרות ליהנות ממנה. המוזיקה תדבר, הבהרתי לעצמי – ובאופן מוחץ בפתאומיותו ומשמח – נכבשתי. המוזיקה באמת דיברה, ומי שחולל אותה היה ישי לוי. "הוא בית ספר להגשת שיר", נשפכתי כבר שנתיים אחר כך, כשכתבתי ביקורת על אלבומו "שועל קרבות" – הפעם זו כבר […]

אין חוט-משמעות המקשר בין השירים באלבום "שועל קרבות" של ישי לוי. שירי עזיבה ונדודים משוטטים בו לצד שירי הישארות מחייבת, ושירי סוף החיים לצד שירים דבוקי-הווה. המכנה המשותף היחיד בין השירים הוא הקול וההגשה של מי ששר אותם. וישי לוי הוא בית ספר להגשת שיר. לא רק זמר-פוסטר של קול יפה, מופת להגיה מוקפדת, אלא גם מנוע של נפש מוקצנת המטעינה את שיריו בהבעה עזה. לוי הוא יוצר גם מבלי לכתוב את השירים או להלחינם, מעצם השירה שלו, שהופכת את […]

זאפה ת"א. על הבמה שבעה נגנים מתמסרים לנגינה. הסקסופוניסט גיא דגן מנווט סולו יפהפה, ראשון מתוך רבים. העיניים ננעצות אל מרכז הבמה וחונות על כיסא בלתי מאויש, שעליו מונחים שני בקבוקי מים קטנים, משקה מהביל בכוס חד פעמית, מגבת לבנה קטנה ודף עם סט-ליסט. המתח נבנה בהדרגה על-ידי הנגנים המצוינים, עד שבתזמון מושלם מתייצב ישי לוי, שללא הקדמות פותח בשיר "עוד היום" (מוש בן ארי). לבוש בג'ינס ובטריקו פשוט – יותר תלבושת של רוקיסט ישראלי מצוי מאשר של חבריו לז'אנר […]