הללוהו לאונרד כהן הילל את השבור. שיריו היו מושלמים – מוזיקת המילים ומוזיקת הצלילים התאחדו בהם לכדי עולם קטן עם עונות שנה, גיאוגרפיה ומיתולוגיה. אבל גם כאשר סגד בשיריו לנשים במלוא יופיין וקסמן – הוא ידע לפרוס את חולשותיהן, הגלויות והסמויות, ואת מטאפיזיקת הכאב שבפרידה הבלתי נמנעת מהן ומאהבתן. הוא תימלל את המעורער, שר על המתעתע, תיעד את החולף – ובכך ניכס אותו, ולו חלקית. קולו –עשיר במינימליסטיות שאהב לעבות בקולות מקהלות – קיבע את הוודאות של הספקות. את הדמיון, […]

"ובכל זאת, למרות שידע שזאת חוצפה, ראה את עצמו לעיתים קרובות כיהודי האותנטי. הרקע שלו לימד אותו את החוויה הנוכרית. הוא היה אסיר תודה על כך. עכשיו הרחיב את החוויה הזאת לבני עמו. ומה כל העניין? איש בודד במדבר מתחנן לגילוי פנים". ("המשחק האהוב", לאונרד כהן, עמוד 200, הוצאת "חרגול" ו"עם עובד"). בימים שלפני ההופעה קראתי את הרומן הראשון שלו, "המשחק האהוב", שכתב לפני כמעט חמישים שנה ויצא עכשיו בתרגום מחודש לעברית. ליאורה ניר תרגמה אותו בבהירות שמחיה את לורנס […]

צרחת עליצות, קפיצה באוויר, ועוד אחת. נחיתות שמחות שרק ממריצות להמריא שוב. ואז הפסקה מעשית. פתיחת יומן תכליתית והמגע המאושר של העט המתחכך בדפים – המיסתוריים, הלא נגועים, של עתיד שמרחקו ניתן להכלה. והנה העתיד הזה בתור השבוע הנוכחי. משומש. אותיות קטנות של מטלות ואירועים מכלות את לובנו של יומני. ועדיין ההכרזה מלפני חודשים פותחת את יום חמישי, היום. 18 בספטמבר. י"ח באלול. חי וח"י, חי נפשי. לאונרד כהן בארץ כתוב שם. קו לא מתחתי כדי להכחיד את התקווה הזו. […]