גם השנה זכיתי להימנות עם פורום מכובד שנקרא "88 שיודעים" על שם תחנת הרדיו כאן 88 שיזמה אותו, וביניהם עיתונאי תרבות, אנשי רוח ויוצרים. המשימה שקיבלנו, ממש כמו בשנה שעברה, הייתה להרכיב את עשרים השירים הישראלים היפים ביותר של תשפ"ג. משימה אכזרית ומתסכלת, אבל מסיבות טובות – לאחר ניפויים קפדניים עדיין נותרו בידינו מספיק שירים מצוינים שאפשר היה להפיק מהם כמה וכמה רשימות. הקשבתי השנה למאות שירים עבריים, ומתוכם הזדהר כל הזמן שיר גדול אחד. וכשהשנה התחילה להסתכם, ידעתי שהוא […]

עוד שבוע בת 11. מדמיינת דרקונים, ולפעמים היא בעצמה דרקון, רושפת אש. זאת הייתה הופעת הרוק הראשונה שלה. שלה לגמרי. היא גילתה בעצמה את הלהקה, ורק אחר כך גילתה אותה לי. היא חוותה אותם בעצמה, ורק אז – נידבה לי פירורים מתוקים מעוגת הסקרנות הפריכה, עם הטעם החדש שמתהווה, והוא כולו שלה. אני הלכתי בעקבות הפירורים, מחייכת, משתאה מהישות העצמאית, שכבר מתחוללים בה היבהובי ההתנתקות העדינים, הרגעיים. הם בטח יתארכו יותר ויותר, אבל כעת היא עוד כאן, ואני מנשקת כל […]

מחווה לדקלון – הרפתקה של הפקה הכול התחיל בכיסלו-דצמבר האחרון, כאשר ביקשתי מדויד פרץ שיעניק את גרסתו האישית לשיר בלדה לנאיבית באתר סך הקול. זה קרה במלאת שבוע למותו של יצחק קלפטר, מלחין השיר, שאובדנו הלם בפתאומיות מכאיבה. דויד נעתר, אך תוך כדי הסכמתו גם הִרהר בקול את התהייה שעדיין לא שיערנו את עוצמתה הגורלית: "למה בעצם שיר אחד? למה לא אלבום שלם?". ולפני שהבנתי מה קורה, כבר מצאתי את עצמי לצדו כשותפה להפקה, כשבעצם – הוא זה שדוהר קדימה, […]

רוב חיי הייתי משוכנעת שהשיר "אתם זוכרים את השירים" שכתב יהונתן גפן והלחין חנן יובל הוא זֶמֶר תמים על הישראליות ועל הנעורים המוארים באור השירים. "אתם זוכרים את השירים ששרנו אז, את שמי הפז. אתם זוכרים בערבים, מתחת גג של כוכבים, עם חברות וחברים היינו לפעמים שרים". כך הוא נפתח, ומתפתח. מהווה, כך חשבתי, נוסטלגיה לתמימות – בצבעים של מילים ומנגינה. תמונות-תמונות של חוויות והתרחשויות חיצוניות ופנימיות משורטטות בו, כמו רישום מהיר אך מדויק של צייר עז-מבע שיצירתו מתחזה לקלילה. […]

ליהונתן גפן היה – ויש עדיין – את הקול הכי יפה בעולם. קולו נוצק מהתמזגות של הבריטון המקסים של אריק איינשטיין, של העניגות של דיוויד ברוזה, של הבלוזיות של דני ליטני, החסד של יהודה פוליקר, הזוך של יעל לוי, הצלילות של יהודית רביץ, המתיקות של הכבש השישה-עשר, ועוד המון קולות נוספים שבקעו מגרונות זמרות וזמרים רגישים, שהתחברו למערכת חלל הפה שלו בדרך המיסתורית והמיוחדת של מילותיו. הוא היה מוזיקאי – גם מבלי לנגן ולשיר, כי המילים שלו ניגנו ושרו, עם […]

בסוף השבוע הזה (4.3.23) יחגוג המוזיקאי שם טוב לוי יום הולדת 73. הכישרון שלו: התמדה בשמירה על סטנדרטים גבוהים במיוחד של איכותיות וצניעות שאין בהן רבב. יצירתו כוללת בין השאר הלחנת שירי משוררים, שותפות עם אריק איינשטיין (כולל רגעי השתטות חינניים. דוגמה בהמשך) והרכבים עילאיים כמו "קצת אחרת" ו"צליל מכוון". הלוואי שיכולתי להביא כאן לכבודו 73 שירים ומנגינות שיצר – מנגינה לכל שנה. אבל לפעמים, דווקא מתוך אילוצי הצמצום, מתגלה בייתר שאת הגדוּלה, וחמש היצירות שבחרתי מבליטות גם את כישרונו […]

היום, בכנס חירום של ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל וארגון עובדי התקשורת, התחדדו לי עוד יותר לעומק הרשעות והאבסורד שבכוונה לסגור את תאגיד השידור. יש בגזירה הזו כל כך הרבה היבטים מנוגדים להיגיון ולמוסר – תרבותיים, עיתונאיים, חברתיים וכאלה הקשורים לכריתת מטה לחמם של עובדים. אבל באתר שלי התכנסנו לדבר בעיקר על מוזיקה ישראלית. אז בלי להכביר מילים, הנה 5 סיבות אישיות שלי, הלקוחות ממיטב התוכניות האהובות עליי בערוץ כאן.   זמן למעשים / שיר מתוך הסדרה חנות שיש בה הכל […]

"בת יונים הומייה / בת יונים בהירה / נחתני בים / על כנפי הסירה / ותוליכני / לארץ הבחירה" – כך נפתח שירו הציורי והמסתורי של חיים נחמן ביאליק. שיר עצוב, שבו נער ויונה עומדים על סף השער של הארץ, אך לא יכולים להיכנס כי הדלת נעולה, והמפתח – שדווקא נמצא בידי הנער – שבור. ואין תקווה. השיר מסתיים בהווה מתמשך ונצחי שבו השניים עדיין מתדפקים על הדלת, ואף אחד לא פותח להם. השבוע (י' בטבת) ימלאו 150 שנה להולדתו […]

כמה טוב לסיים שנה עברית, ולהתחיל שנה עברית חדשה, בתחושת שפע תרבותי מקורי ואיכותי. ובעיקר כיף כשזה נוגע למוזיקה הישראלית – הסיבה לאתר הזה. עונג וכבוד בשבילי להשתייך ל"88 שיודעים" – יוזמה של תחנת הרדיו כאן 88, שגייסה רשימה מפוארת של אנשי תרבות שיעזרו לה להרכיב את רשימת שירי השנה שלה. מומלץ ושווה להקשיב לשירים (לא חייבים בבת אחת 🙂 ) ולקרוא את הנימוקים לבחירות. ולפני שתצללו, הנה שיר השנה הפרטי שלי. גם הוא היה חלק מהרשימה שהתבקשתי לדרג, אבל […]

זאת לא ביקורת הופעה. זה תרגום כושל של ניצוצות מהלב שלי. ניסיון נואל להעביר משהו ממה שהתרחש אתמול ושלשום בחדר ההופעות הקטן ב"אוזן השלישית". יומיים רצופים של פסטיפונץ' – החגיגה של ההוצאה המחודשת על גבי תקליט של האלבום הראשון של הלהקה האהובה עליי. בערב הראשון הופעת עמידה, שהוקדשה לשירים היותר עזים שלהם (לפחות עיבודית, כי כל שיריהם חזקים). הערב השני – הופעת ישיבה, שהוקדשה ל"בלדות" (ניסוח שלהם, שבמילא התרוקן ממשמעותו כשבסוף הקהל התבקש לעמוד על רגליו ולהשתתף איתם, משולהבים, בהנבעת […]

רק צביקה פיק יכול לשיר שיר על בדידות בעליזות קופצנית ושמחה, ולזכות במקום השני בפסטיבל הזמר בשנת 1979 (במקום הראשון לא היה לו סיכוי, כי זה היה הקדם אירוויזיון של "הללויה"). אז למה הוא שר בעליזות? כי השיר "אין לי איש מלבדי", מאת שמואל קרול (שכתב גם את "גבריאל" שפיק הלחין ועופרה חזה שרה) הוא שיר של העצמה עצמית והנעה לפעולה – על כך מעיד הפזמון: "אם אין אני לי – מי. וכשאני עצמי, אין לי אלא חלומי. אין לי […]

פעם הוא היה רותח, הרוקנרול, רוטט ונושף מחימה. פעם סָדַק עצמות מעוצמות הייסורים של יוצריו ושל הקהל שנפשו השתקפה דרכם. גם היום עודו כזה – הכול תלוי במצב הצבירה (או הצריבה או הרביצה). אבל רוקנרול הוא לא רק מצב נפשי או תודעתי. הוא קודם כול, ובראש ובראשונה – מוזיקה. וכשהיא במיטבה – חווים אותה ונוצרים אותה בו זמנית בתיבת החסדים הפנימית. אוגוסט תל-אביבי, ערב טו באב. עיריית תל אביב מפרגנת את "חמישקיעה" – הופעות חינמיות לכל המשפחה בימי חמישי, לפנות […]

אני אוהבת את להקת פונץ'. זוכרת איך הרדיו והטלוויזיה של שנות ה-90 חגגו את "ונדמה שישוב", "עדינה" ו"אני מאוהב בבחורה מבת ים" שלהם. בהמשך, הם עברו תהפוכות, נפרדו והתאחדו ושינו צורות, ויצרו כל הזמן – ביחד ולחוד. בתחילת שנות האלפיים כבר התחלתי להכיר אותם באופן קצת יותר אקטיבי. האלבום הראשון שלהם אזל מהחנויות כבר בהתחלה. ואז צץ בצורות אחרות. הם הוציאו מאז אלבומים נוספים, אבל תמיד בושם הגעגוע אליהם היה חמקמק באוויר – מתחזק ומתנדף לסירוגין, ונפש הקהל שלהם השתוקקה […]

"מגדלור" (מילים: דן אלמגור, לחן: משה וילנסקי) הוא לכאורה שיר איום ונורא לתקופתנו. שיר שמנציח את כל הסטריאוטיפים הנשיים של פעם. כמו בשיר "זמר שלוש התשובות" של נתן אלתרמן, שוב ניצבת כאן אישה שאוהבת גבר עד כדי מחיקה עצמית טוטאלית. הפעם היא כבר צועדת צעד נוסף היישר אל תהום ההתמסרות, ששיאה – הקרבת חייה עבור הגבר הנוטש. הנה תזכורת: הוא ידע שאין בחוף שום מגדלור אך תמיד כשחזר עם ליל מן החוף היה מבחין בתוך השחור אור פלאי קורץ לו […]

ימית "רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד", רחל המשוררת היֹה הייתה עיר פלאות – ונגוזה. היֹה היה גן עדן – והתפוגג. לעיר קראו ימית, והיא מתה. נקברה בחולות המדבר – ואיש אינו פוקד את שרידי הריסותיה. השבוע, לפני 40 שנה (הצטברות זמן מבהילה בכובדה) ימית הוחזרה למצרים תמורת השלום. התשלום כבד, ובכל זאת ראוי – ואת התובנה הכואבת הזו מותר לי לכתוב כי אני  בין משלמיו. כשהייתי ילדה, גרתי בימית – בבית 179. מס' טלפון: 057-87550 (התקשרתי כרגע רק […]

מה עבר על לאה גולדברג כשכתבה את השיר "חמסין של ניסן"? לעולם לא נדע, אבל התוצאה מרהיבה, צבעונית, מיסתורית – ופסיכית לגמרי. במובן הנפלא-יצירתית, כמובן   אָכֵן אֵדַע, זֶה יוֹם לְלֹא תְּמוּרָה וְלֹא נָפַל דָּבָר וְלֹא אֵרַע וְלֹא יַבְדִּיל בֵּינוֹ לְבֵין יָמִים צִיּוּן וָאוֹת אֲשֵׁר מִטּוֹב עַד רָע. וְרַק לַשֶּׁמֶשׁ רַיחַ שֶׁל יַסְמִין , וְרַק לָאֶבֶן קוֹל שֶׁל לֵב פּוֹעֵם, וְרַק לָעֶרֶב צֶבָע שֶׁל תַּפּוּז, וְרַק לַחוֹל שְׂפָתַיִם מְנַשְּׁקוֹת. אֵיךְ אֶזְכְּרֶנּוּ אַלְמוֹנִי סְתָמִי , אֵיכָה אֶשְׁמֹר חַסְדּוֹ הַפִּתְאֹמִי, אֵיךְ אַאֲמִין […]

לקוראים החדשים, והישנים, וגם לעצמי – הזדמנות להכיר או להיזכר בפוסטים (קצרים! כי אין כוח הפעם להתפלספות) ואהובים מפעם. אז… מה אימצתי מנתן יונתן? מה המסרים האמיתיים בקלישאות? ואיך היה לי בלונדון – בתקופה הזו, אבל בשנה מאוד אחרת?   פותחת ב"הרדופים", ועם מילה אחת קטנה של נתן יונתן – צנועה אך משמעותית. כנראה עוברת ל"זה לא" – ואם נשמעת כאן נימה סמויה של כעס, אז בעצם היא דווקא גלויה. ואולי זה פחות כעס ויותר אכפתיות – כלפי המשמעות.   […]