רשומות יומן

16 בספטמבר 2022

מוזיקה היא לא רק מוזיקה – פסטיפונץ' באוזן השלישית, אמצע אלול 2022

זאת לא ביקורת הופעה. זה תרגום כושל של ניצוצות מהלב שלי. ניסיון נואל להעביר משהו ממה שהתרחש אתמול ושלשום בחדר ההופעות הקטן ב"אוזן השלישית". יומיים רצופים של פסטיפונץ' – החגיגה של ההוצאה המחודשת על גבי תקליט של האלבום הראשון של הלהקה האהובה עליי. בערב הראשון הופעת עמידה, שהוקדשה לשירים היותר עזים שלהם (לפחות עיבודית, כי כל שיריהם חזקים). הערב השני – הופעת ישיבה, שהוקדשה ל"בלדות" (ניסוח שלהם, שבמילא התרוקן ממשמעותו כשבסוף הקהל התבקש לעמוד על רגליו ולהשתתף איתם, משולהבים, בהנבעת […]
13 באוגוסט 2022

חמי רודנר, גברת פרספקטיבה ורוקנרול במצב צבירה חדש

פעם הוא היה רותח, הרוקנרול, רוטט ונושף מחימה. פעם סָדַק עצמות מעוצמות הייסורים של יוצריו ושל הקהל שנפשו השתקפה דרכם. גם היום עודו כזה – הכול תלוי במצב הצבירה (או הצריבה או הרביצה). אבל רוקנרול הוא לא רק מצב נפשי או תודעתי. הוא קודם כול, ובראש ובראשונה – מוזיקה. וכשהיא במיטבה – חווים אותה ונוצרים אותה בו זמנית בתיבת החסדים הפנימית. אוגוסט תל-אביבי, ערב טו באב. עיריית תל אביב מפרגנת את "חמישקיעה" – הופעות חינמיות לכל המשפחה בימי חמישי, לפנות […]
29 במאי 2022

ג'רוזלם פוסט

לכבוד יום ירושלים, אני מפרסמת פוסט חדש משנת 2008, שרעננתי אותו בשיר נוסף. * כשגרתי בה לא הבנתי אותה. לא ידעתי אז שערים, במיוחד ערים עם הרים, הם כמו שירים – לא צריכים להבין, מספיק להרגיש. אבל התחלתי להרגיש אותה רק כשנפרדתי ממנה. ומאז היא נוקמת בי ומתייחסת אלי כמו אל תיירת. מצד אחד מסבירת פנים אך מיסתורית, מצד שני מתנכרת. אני בתגובה מתייחסת אליה כמו אל אהבה נכזבת, אם כי כל שנה באוגוסט שוקלת ברצינות להתאחד איתה. אבל עכשיו […]
29 באפריל 2022

העיר האבודה שהפכה לאגדה: 40 שנה למות ימית

ימית "רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד", רחל המשוררת היֹה הייתה עיר פלאות – ונגוזה. היֹה היה גן עדן – והתפוגג. לעיר קראו ימית, והיא מתה. נקברה בחולות המדבר – ואיש אינו פוקד את שרידי הריסותיה. השבוע, לפני 40 שנה (הצטברות זמן מבהילה בכובדה) ימית הוחזרה למצרים תמורת השלום. התשלום כבד, ובכל זאת ראוי – ואת התובנה הכואבת הזו מותר לי לכתוב כי אני  בין משלמיו. כשהייתי ילדה, גרתי בימית – בבית 179. מס' טלפון: 057-87550 (התקשרתי כרגע רק […]
21 באפריל 2022

הנס בחמסין של ניסן

מה עבר על לאה גולדברג כשכתבה את השיר "חמסין של ניסן"? לעולם לא נדע, אבל התוצאה מרהיבה, צבעונית, מיסתורית – ופסיכית לגמרי. במובן הנפלא-יצירתית, כמובן   אָכֵן אֵדַע, זֶה יוֹם לְלֹא תְּמוּרָה וְלֹא נָפַל דָּבָר וְלֹא אֵרַע וְלֹא יַבְדִּיל בֵּינוֹ לְבֵין יָמִים צִיּוּן וָאוֹת אֲשֵׁר מִטּוֹב עַד רָע. וְרַק לַשֶּׁמֶשׁ רַיחַ שֶׁל יַסְמִין , וְרַק לָאֶבֶן קוֹל שֶׁל לֵב פּוֹעֵם, וְרַק לָעֶרֶב צֶבָע שֶׁל תַּפּוּז, וְרַק לַחוֹל שְׂפָתַיִם מְנַשְּׁקוֹת. אֵיךְ אֶזְכְּרֶנּוּ אַלְמוֹנִי סְתָמִי , אֵיכָה אֶשְׁמֹר חַסְדּוֹ הַפִּתְאֹמִי, אֵיךְ אַאֲמִין […]
8 באפריל 2022

הרדופים, לונדון בניסן, "זה לא". מה הקשר? לקט!

לקוראים החדשים, והישנים, וגם לעצמי – הזדמנות להכיר או להיזכר בפוסטים (קצרים! כי אין כוח הפעם להתפלספות) ואהובים מפעם. אז… מה אימצתי מנתן יונתן? מה המסרים האמיתיים בקלישאות? ואיך היה לי בלונדון – בתקופה הזו, אבל בשנה מאוד אחרת?   פותחת ב"הרדופים", ועם מילה אחת קטנה של נתן יונתן – צנועה אך משמעותית. כנראה עוברת ל"זה לא" – ואם נשמעת כאן נימה סמויה של כעס, אז בעצם היא דווקא גלויה. ואולי זה פחות כעס ויותר אכפתיות – כלפי המשמעות.   […]
9 בינואר 2022

איך פתחת את הצוהר – ליורם טהרלב ז"ל, לעילוי נשמתו

"אשכולית תלויה עדיין, בין החורף והקיץ, ואני כמותה", כתב יורם טהרלב בשירו "בפרדס ליד השוקת". מבין הנושאים הרבים של פזמוניו (אהבות; טבע ונופים; ציונות ויהדות; ילדות, נעורים, בגרות וזִקנה – ובקיצור: הצטברות השנים עלינו) בחרתי לכתוב, בשבוע שבו נפרדה נשמתו מגופו, על המתח המפרה שבין הבית ובין הדרך אליו. המצב הזה, של בין לבין, כמו האשכולית שתלויה ומתנדנדת בין העונות, הוא אחד מאבות המזון היצירתיים. הוא לא עִרער את טהרלב אלא הִרהר אותו. הדרך אל הבית יכולה להיות מצב זמני, […]
31 בדצמבר 2021

שיר לשבת: נשים יושבות בחדרים

את השיר "נשים יושבות בחדרים" שמרית אור כתבה במקור על אלמנות צה"ל דרוזיות, שכאבן הטוטאלי והבלתי הפיך – חרישי ושקוף. אבל השיר הזה, כדרכה של יצירה נשגבת, הוא הרבה יותר אוניברסלי ממשמעותו המקורית. הוא מהדהד בעיניי את התקופה האיומה הזו, שבה מהלכות בינינו נשים שימיהן ספורים והן עומדות למות. סיבת המוות: רצח. וישנן נשים, וגם גברים, וילדים, שכבר נרצחו – אך עודם בחיים. קורבנות תקיפה מינית. אחד מהפוגעים השפלים, חיים ולדר, חמק השבוע לנצח מבית דין של מטה ולעולם לא […]
25 בדצמבר 2021

ראפ והשפה העברית, לכבוד יום השפה העברית

"מסתובב ומדבר מחבר אל חבר, אין מעבר למילים, אבל אני עובר" – שרה להקת פונץ' בשיר "שיטוט ברחובות", שבהמשכו מתוארים הילדים ש"ממציאים עברית שמשתלטת על עצמה כמו טנק על הכביש, ובורחת מעצמה בלי להרגיש". אבל העברית שלנו, לפחות בפוסט הזה, לא תברח מעצמה, אלא דווקא תישאר. אז בואו נדבר עליה ועל הדרך שבה היא מתבטאת במוזיקה הישראלית. התירוץ: יום השפה העברית שחל השבוע. תקציר הפרקים הקודמים: "בעברית יש מילים בשפע, להגיד את הכול – כמעט. יש בה תקע ויש בה […]
31 באוקטובר 2021

כששר התרבות ישב לידי בהופעה של שירי נעמי שמר, פסטיבל הפסנתר, אוקטובר 2021

מה הייתם אומרים לשר התרבות, אילו התברר לכם שהוא יושב לידכם בהופעה? זה מה שקרה לי אמש בהופעה בפסטיבל הפסנתר. המופע הוקדש לשירי נעמי שמר והתייחד בכך שהשתתפה בו ללי שמר, הבת שלה, ביחד עם הזמרת רוחמה רז. על נעמי שמר אני מתה עוד מהילדות, והזווית המשפחתית תמיד מסקרנת אותי, במיוחד כשהיא משתלבת בהופעות (למשל, המופע "דיוקן אמי" של אריאל הורוביץ בנה בפסטיבל הפסנתר 2014 ומופעים של תמר גלעדי אשתו/כלתה לאורך השנים). ללי שמר מחצה אותי כשהודתה לקהל בסוף ההופעה: […]
6 בספטמבר 2021

ירמי קפלן והשנה החדשה

אז תיכף תתרחש הלידה שלה. אמא-זמן כבר בצירים. והם לא ארוכים. עם שקיעת החמה היא תפרוץ מרחם הזמן, עם שם משונה, תשפ"ב, ועם המבטים שלנו, ששמחים בה מראש, כמו התפעמות מתינוקת בת יומה, ועם ציפייה עצומה וקיצונית ממנה: תעשי רק טוב, אה?   ואחר כך היא תצטרף לאחיותיה – משפחה מרובת בנות. צאצאיה של אמא – ולדנית מטורפת ואינסופית. כעבור שנה בלבד, היא תיאסף אל אחיותיה, וביחד איתן תמשיך לממש את ייעודן הכרוני: לסמן אותנו.   לפני כמה ימים, למשל, […]
13 בפברואר 2014

השיר של סמדר

זה השיר שכתבתי עם עדי דויטש (שהלחינה ועיבדה, ושרה סולו מהמם והכניסה לשיר רוח שטות וצחוק שאין כמותה) ליומולדת עגול במיוחד של חברתנו סמדר (גפן! ההקשר בגוף השיר, ובנשמה שלו). אני שמה נפשי בכפי ומצרפת קובץ (איכות פרימיטיבית. הוקלט בסמרטפון שלא נועד לעסקי המוזיקה) שבו ממש שומעים אותי שרה עם עדי. וזה מביך – הפעם האחרונה ששרתי בפומבי הייתה בשורה הלפני אחרונה במקהלה של בית הספר היסודי מוריה, ותסמכו על המורה תלמי שבצדק לא נתן לי מעולם סולו (גילוי נאות: […]
28 באוקטובר 2011

אינידינגב ואני, הספר של שויקה רוני, ו-וירוס קטלני

באחת עשרה בלילה, שלשום (26.10), פילחה אזעקה את רחובות רחובות. זה  היה מפתיע, ובכלל לא לטובה, וקטע את הציפיות לשנת לילה בריאה שהייתי זקוקה לה מאוד  לקראת היום שלמחרת. התעשתנו מהר, בן זוגי ואני, ובעזרת הטכנולוגיה למדנו שביבי  (עדיין?) לא פצח במלחמה עם איראן, או באירוע בסדר גודל דומה, אבל גראד נחת לא כל  כך רחוק. האזעקה גם הייתה אות פתיחה טִקסי ללילה של וירוס נאלח במיוחד, שמטעמי  הגעלת הציבור אינני רוצה לפרט את מהותו. עם שחר, בסיום לילה שמעל […]
26 באוקטובר 2010

לב נודד אל מבוע *

אחרי ארבעה ימים חזרתי לשדה הקרב, שנותר כפי שהשארתי אותו: כוס מי זכוכית על השולחן, כרית מהמיטה על הספה הסתורה, מזרן יוגה ועליו סימנים נוגעים ללב של רצון טוב, טבלית ריקה של אנטיביוטיקה, מוות בוונציה מפנה גב פתוח על השטיח, מדחום על 39.3 מעלות. בין יום חמישי הפסיכי לשני הנוכחי הפרידה טריטוריה מבהילה בקביעותה הארעית, אבל היום שבתי אל המקום הקבוע, שפתאום דווקא הוא רומז ארעיות. אתמול נראיתי כמו כולם, ורק צמיד משונה שלא הצלחתי להסיר העיד כי אני עדיין […]
18 באפריל 2010

עונת המעבר

אינני מחבבת את עונות המעבר. יש להן שמות יפים – אביב וסתיו, אבל הן פחות נחמדות בעיניי מתדמיתן. אביב מצטייר כנפלא שבעונות. לכאורה שמש קיץ לא שורפת, כי היא מעורבבת בקרירות חורפית. הסתיו הוא לכאורה מלנכוליות נעימה – הקיץ מתעדן לקראת סופו. למעשה, בישראל מדובר בעונות מבולבלות, לא החלטיות, אפילו אלימות ברצונן להוכיח מי שולט – החורף, שטוען: אני עוד כאן! והקיץ, שדוחף אותו: החוצה, עכשיו אני הבוס. והם הודפים זה את זה, מתקיפים בחום ובקור חזקים. לא סדירים. לא […]
2 במרץ 2010

מירי מסיקה – קטלוג הקלישאות

מתוך "חדשות טובות", אלבומה החדש   לגלות את עצמי להמציא את עצמי מתחילה מבראשית   קחי עוד נשימה הילדה שבך   כמו חלום ולרגע נדמה גשם של חסד אני באה אליך כמו פעם   איבדתי את הטעם הלב עכשיו שוכח הו אמא מה קרה לי   הדרך הסתבכה לי שעות דיברנו על אהבה ורציתי שתדע איך הייתי קרובה   משהו נסדק והציף את הכל לדבר על אהבה הנפילה הגדולה   מבטך המשכר היית לי עוגן אנחנו חזקים אני כבולה באזיקים […]
23 בפברואר 2010

ערב ירוק אדום

  תוכי ירוק מראש העץ נגס בממתקים שלו – פרחים אדומים. כל פרח פירק לעלי כותרת, מצץ וזרק. וכך הם נשרו מגבוה, עלינו ועל האדמה. מרבד ארגמן, רוח קרה אבל אפשרית. זה לא היה חלום. זה קרה אתמול. 
28 בינואר 2010

"כבר קרו מקרים, אבל הפעם זה חדש" – אלבום המצעדים של יוסי בבליקי חוגג

  הרוח היתה תוקפנית אתמול בים של תל אביב על גבול יפו. הבטתי מהסלעים בתצוגת הצבעים של הכחול שדגמנו הגלים ופתאום הבנתי שאני לא מסוגלת לשאת יופי במציאות של כאב, וזה כולל מוזיקה. אבל הפעם היא היתה רק פיסה צרה – כמו עיניה הדועכות של מכשפה, שמאחוריה ולפניה הריקוד המכריע של הפיות הטובות. צבעים כהים – להבליט את החיוך המתמשך ברצף מפליא. דווקא הרוח האכזרית הזאת, הזכרתי לעצמי מאוחר יותר, תעיף אותי הלילה לתיאטרון תמונע.  עוד לא נכנסתי, וכבר חיוך […]