פעם הוא היה רותח, הרוקנרול, רוטט ונושף מחימה. פעם סָדַק עצמות מעוצמות הייסורים של יוצריו ושל הקהל שנפשו השתקפה דרכם. גם היום עודו כזה – הכול תלוי במצב הצבירה (או הצריבה או הרביצה). אבל רוקנרול הוא לא רק מצב נפשי או תודעתי. הוא קודם כול, ובראש ובראשונה – מוזיקה. וכשהיא במיטבה – חווים אותה ונוצרים אותה בו זמנית בתיבת החסדים הפנימית. אוגוסט תל-אביבי, ערב טו באב. עיריית תל אביב מפרגנת את "חמישקיעה" – הופעות חינמיות לכל המשפחה בימי חמישי, לפנות […]

נונו (נעמי אהרוני-גל) היא תופעת הפופ הישראלית החדשה והמנצנצת של הקיץ הזה. באלבום הבכורה המדובר שלה, "סטטוס", היא מתגלה כיוצרת שכיף להקשיב למוזיקה שלה – כולל המילולית. יש לה קול מובהק משלה, ובמקביל היא מהדהדת גם את שפת חבריה לדור ה-Z – בדומה למוזיקאים שנסקרו באתר הזה כמו אולי דנון, עמנואל יצחק לוי ועיליי אשדות (שהפיק איתה את האלבום)  – וגם הסופרת מאיה קלופמן שפסקול ספרה "ויסקי לארוחת בוקר" הוגש כאן. אז במה נונו שונה מכוכבות הפופ של התקופה כמו נועה […]

אני אוהבת את להקת פונץ'. זוכרת איך הרדיו והטלוויזיה של שנות ה-90 חגגו את "ונדמה שישוב", "עדינה" ו"אני מאוהב בבחורה מבת ים" שלהם. בהמשך, הם עברו תהפוכות, נפרדו והתאחדו ושינו צורות, ויצרו כל הזמן – ביחד ולחוד. בתחילת שנות האלפיים כבר התחלתי להכיר אותם באופן קצת יותר אקטיבי. האלבום הראשון שלהם אזל מהחנויות כבר בהתחלה. ואז צץ בצורות אחרות. הם הוציאו מאז אלבומים נוספים, אבל תמיד בושם הגעגוע אליהם היה חמקמק באוויר – מתחזק ומתנדף לסירוגין, ונפש הקהל שלהם השתוקקה […]

"כשהייתי קטן הקשבתי לשיר מהרדיו וחיכיתי לראות איך העולם לומד העולם לא ילמד משירים יפים מי בכלל מקשיב למילים" [מילים ולחן: יהוא ירון]   כשהוא עמד השבוע על הבמה, בהיכל התרבות בת"א, עם המוזיקאים העוצמתיים שהוא התברך בהם, בהופעת ההשקה של האלבום החדש – הקשיבו למילים, ועוד איך, וגם מִלמלו אותן ביחד איתו. יש ליהוא ירון קהל משלו – שמבין ומזדהה ואוהב. אבל העולם הזה? כלומר שאר העולם? מה יהיה איתו? הוא באמת לא לומד משירים יפים. וחבל. אבל אם […]

רות זה שיר הישארות את היית אבלה הם חשבו שנשארת בשבילה אך נשארת בשבילו הוא חי בעיניה, גדולות   רות הדמעות הנובעות הן שקופות ושתיכן עייפות העיניים מראָה כל שנה, כל שעה.   רות זה שיר הישארות בשדה חיטה עָפָר היה מיטה והוא הופתע.   רות תמיד תהיה זרוּת לכל זרוּת יש צבע שעורה בכל פרידה יש מי שנשארה   ואז בועז.

לכבוד יום ירושלים, אני מפרסמת פוסט חדש משנת 2008, שרעננתי אותו בשיר נוסף. * כשגרתי בה לא הבנתי אותה. לא ידעתי אז שערים, במיוחד ערים עם הרים, הם כמו שירים – לא צריכים להבין, מספיק להרגיש. אבל התחלתי להרגיש אותה רק כשנפרדתי ממנה. ומאז היא נוקמת בי ומתייחסת אלי כמו אל תיירת. מצד אחד מסבירת פנים אך מיסתורית, מצד שני מתנכרת. אני בתגובה מתייחסת אליה כמו אל אהבה נכזבת, אם כי כל שנה באוגוסט שוקלת ברצינות להתאחד איתה. אבל עכשיו […]

"טל על פרחי הזמן" של טל סונדק ויצחק קלפטר ו"בוקר טוב" של חבורת "מגש הקצב" – שני שירים אופטימיים אבל לא קיטשיים, שכדאי שיהיו תמיד בהישג יד, אוזן ולב   טל על עשבי הזמן יצחק קלפטר ממשיך לבזוק את הקסם שלו על לחניו, ככה שהמנגינה של "טל על פרחי הזמן" יפהפייה. מאיר גולדברג כתב מילים של אור ואופטימיות, וטל סונדק מקפיץ אותן בדילוגי שמחת קולו. קלפטר לא מחמיץ הזדמנות לסולו גיטרה, וגם מדרבן את השיר בקריאות עידוד אפקטיביות. בשיר אחד, […]

"מגדלור" (מילים: דן אלמגור, לחן: משה וילנסקי) הוא לכאורה שיר איום ונורא לתקופתנו. שיר שמנציח את כל הסטריאוטיפים הנשיים של פעם. כמו בשיר "זמר שלוש התשובות" של נתן אלתרמן, שוב ניצבת כאן אישה שאוהבת גבר עד כדי מחיקה עצמית טוטאלית. הפעם היא כבר צועדת צעד נוסף היישר אל תהום ההתמסרות, ששיאה – הקרבת חייה עבור הגבר הנוטש. הנה תזכורת: הוא ידע שאין בחוף שום מגדלור אך תמיד כשחזר עם ליל מן החוף היה מבחין בתוך השחור אור פלאי קורץ לו […]

ימית "רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד", רחל המשוררת היֹה הייתה עיר פלאות – ונגוזה. היֹה היה גן עדן – והתפוגג. לעיר קראו ימית, והיא מתה. נקברה בחולות המדבר – ואיש אינו פוקד את שרידי הריסותיה. השבוע, לפני 40 שנה (הצטברות זמן מבהילה בכובדה) ימית הוחזרה למצרים תמורת השלום. התשלום כבד, ובכל זאת ראוי – ואת התובנה הכואבת הזו מותר לי לכתוב כי אני  בין משלמיו. כשהייתי ילדה, גרתי בימית – בבית 179. מס' טלפון: 057-87550 (התקשרתי כרגע רק […]

מה עבר על לאה גולדברג כשכתבה את השיר "חמסין של ניסן"? לעולם לא נדע, אבל התוצאה מרהיבה, צבעונית, מיסתורית – ופסיכית לגמרי. במובן הנפלא-יצירתית, כמובן   אָכֵן אֵדַע, זֶה יוֹם לְלֹא תְּמוּרָה וְלֹא נָפַל דָּבָר וְלֹא אֵרַע וְלֹא יַבְדִּיל בֵּינוֹ לְבֵין יָמִים צִיּוּן וָאוֹת אֲשֵׁר מִטּוֹב עַד רָע. וְרַק לַשֶּׁמֶשׁ רַיחַ שֶׁל יַסְמִין , וְרַק לָאֶבֶן קוֹל שֶׁל לֵב פּוֹעֵם, וְרַק לָעֶרֶב צֶבָע שֶׁל תַּפּוּז, וְרַק לַחוֹל שְׂפָתַיִם מְנַשְּׁקוֹת. אֵיךְ אֶזְכְּרֶנּוּ אַלְמוֹנִי סְתָמִי , אֵיכָה אֶשְׁמֹר חַסְדּוֹ הַפִּתְאֹמִי, אֵיךְ אַאֲמִין […]

ושוב צעדתי בדרך שאני מכירה אפילו בעיניים עצומות. גרגירים זהובים של חול הסתפחו לרגליי היחפות. אני אוהבת את התחושה. היא מזכירה לי ים. מיששתי את החפץ שבכיסי. גם הוא משם. יש בו כוח של שמחה ודמעות – והיום אמסור לה אותו סוף-סוף, מתנת תודה. שעות אחר הצהריים הן הזמן שבו אנשים מגיחים מהאוהלים שלהם, מחפשים זה את זה, לפני שיחשיך ושוב יתכנסו אל משפחתם. נשים מפטפטות עם השכנות שלהן. הגברים מתאספים, תמיד מתווכחים. זה נשמע כאילו שהם כועסים, אבל אני […]

לקוראים החדשים, והישנים, וגם לעצמי – הזדמנות להכיר או להיזכר בפוסטים (קצרים! כי אין כוח הפעם להתפלספות) ואהובים מפעם. אז… מה אימצתי מנתן יונתן? מה המסרים האמיתיים בקלישאות? ואיך היה לי בלונדון – בתקופה הזו, אבל בשנה מאוד אחרת?   פותחת ב"הרדופים", ועם מילה אחת קטנה של נתן יונתן – צנועה אך משמעותית. כנראה עוברת ל"זה לא" – ואם נשמעת כאן נימה סמויה של כעס, אז בעצם היא דווקא גלויה. ואולי זה פחות כעס ויותר אכפתיות – כלפי המשמעות.   […]

א. "הכי קשה זה לסלוח לחלומות שלך", אמר יוסי בבליקי בהופעת ההשקה של אלבומו החדש, "חלומות חלק א'", השבוע (23.3.22) במועדון שבלול בתל אביב. החלומות במציאות של האלבום הנפלא הזה מתרחשים בשינה, בהקיץ וביקיצה. ובמילה יקיצה – כך גיליתי תחת השפעת ההופעה והאלבום – מתחבאת עוד מילה: קץ. הקץ למה? והאם קץ הוא סופי יותר מסוף? ב. כשלהקת פונץ' שבבליקי הקים השמיעה את שיריה הראשונים בשנות ה-90 כחלק מתור הזהב של הרוק הישראלי האיכותי, אני בצלילות נעוריי הוקסמתי והזדעזעתי מהם […]