היום מתפרסמת ב"גלובס" הכתבה הזאת. בגלל אילוצים של מקום, הושמטו בעריכה כמה נושאים שהיה חשוב לי לגעת בהם. למשל, "מערכת היחסים" בין ירדן ללאה – הדמות שהיא מגלמת ב"מרחק נגיעה". וחוץ מזה: מאז שראיינתי את תומר יוסף, שגם הוא יוצא "פלטפוס", מסקרן אותי הקשר בין קומיקאיות למוזיקה, שבולט מאוד בקרב החבורה הזאת. שניהם, אגב, לא נתנו לי תשובה מספקת, וזה בסדר גמור. כמו שירים יפים שמוטב לא להסביר אותם. מצד שני, לקורא עידן אלתרמן (ולשאר השותפים לפשע) לא מומלץ להתרשם […]

(פורסם ב"גלובס", ב-4.1.07, לכבוד הופעתו עם "הבלקן ביט בוקס"במופע של "הייניקן וייבס").   "חושבים שהמוזיקה שלנו צוענית, אבל זה ממש לא ככה", אומר תומר יוסף על להקתו "הבלקן ביט בוקס". בדירתו הנעימה בבניין ישן ביפו, שהים נשקף ממרפסתה, חשוב לו להכחיד את הטעות הזו. "הבלקן בשם של הלהקה מייצג את החלק המסורתי במוזיקה שלנו, אבל לא מדובר רק במסורת בלקנית, אלא מכל העולם, כולל מרוקו ומאלי באפריקה. וכל זה משתלב עם הביט בוקס, שמסמל את המוזיקה האלקטרונית העדכנית". ביום שישי הקרוב […]

הדימוי התקשורתי של אביב גפן עושה לו עוול. במציאות אין זכר למוחצנות היהירה ולפרובוקטיביות. פנים מול פנים נחשף אדם נחמד להפליא, משעשע, רגיש ונטול פוזות. אז איך אפשר להסביר את הפער? אולי בכך שגפן, בחור תקשורתי ביותר, מיטיב "לספק את הסחורה". רוצים כותרת מתלהמת? תקבלו. וכך הוא מקבע את תדמיתו הארוגנטית. אבל אני בכלל לא רציתי ממנו כותרת. באופן ברור ומוצהר התכוונתי לדבר איתו אך ורק על מוזיקה. "איזו מהפכה זאת תהיה בהקשר שלך. ראיון על מוזיקה בלבד", אמרתי לו. ומה יצא? כותרת […]

כשהמזגנים קורסים, ואפילו נקבוביות האוזניים טובעות באוקיינוס זיעה, בואו נשמע קצת גבריאל בלחסן, אולי ככה נתקרר. הנה: "העולם שלנו בוער. גחלים לוחשות לחישות". כשאפילו הריסים מתאבדים בנשירה, הרופא רושם אסקפיזם, ומחכים שהכל יהיה מאחורינו, מה דעתכם על: "ההתחלה היא ריק, הסוף חלול, והכל לא התחיל אף פעם ולא יסתיים לעולם"? המילים המרגיעות האלה לקוחות מהשיר "העוקד, הנעקד והמזבח", שיוצא השבוע כסינגל ראשון מהדיסק המתקרב "בשדות" ("התו השמיני"). בלחסן, מלהקת אלג'יר ז"ל, טוען ש"אם בכלל ישמיעו את השיר הזה ברדיו, יגלו […]

עשר שנים מפרידות בין הדיסק הראשון של סיון שביט לדיסק השני, "וניל", שיוצא (רק) עכשיו. בין שניהם היא הספיקה להפוך לאמא, לאבד אמא, להתנתק, ולהתחזק כדי לחשוף את הפגיעות

"אני לא מציע איזה לוק פצצה או אישיות מדהימה", צוחק אהוד בנאי. "בסופו של דבר, זה השירים. עוד תקליט ועוד תקליט, והופעות - תמיד הרגשתי שהופעות הן הקשר האמיתי עם הקהל. אני אוכל לוותר על הקלטות, אבל לא על הופעות".

לפני מיליון שנה, כשעוד התקיים מועדון הלוגוס בתל אביב, ראיינתי שם להקה שכבר לא קיימת לעיתון שכבר לא קיים. קראו להם "אין ספק", וזו היתה להקת רוק דתית (! ) לפני הראיון, או אולי אחריו, הם הופיעו, ואז ראיתי אותה לראשונה. היא רקדה מולם בטוטאליות עולצת ומתמסרת. אז יש להם מעריצה, ועוד חילונית, השתאיתי. גרופית שיודעת את כל המילים של השירים. רק בהמשך התברר לי שהיא בעצם המנהלת שלהם. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את הדרה. הפעם השנייה היתה מיליון […]

באמצע כל האנרגיות – של רמי פורטיס, נגניו וקהלו, שהלהיבו והזינו אלה את אלה, וגם את החלל הדחוס – פורטיס אמר: "אני רוצה להשמיע לכם משהו חדש". הקהל – ישות שעד אז חגגה בקול באותה הופעה (מועדון הפיוז'ן, תל אביב, 6.8.04) את הבטוח והמוכר – קיבל בדממה דרוכה, מצפה וסקרנית, את פני השיר החדש, "אצבעות דביקות". בבת אחת הפכה ההמולה הקולקטיבית לקשב צמא. "כשעוצמים עיניים מתחילים לראות דרך הכוונת מטרות נעות. קוקאין (קופאין) ויין בשנים רזות ממתקים ועשב, אצבעות דביקות. […]

פנים עצובות, עיניים שקועות ושתי ידיים חשופות אתה ודאי איבדת את הדרך. אבק בריאות, הנשמה כבר לא צועקת אתה יכול למות בשקט. סיפור פרברים, חלום נעורים אתה יכול לזכור עכשיו איך זה היה: אתה, גיטרה והכוכבים, בלי צומת דרכים רק עיירה בוערת שלוחשת לך: נוע–נוע עבור, כל מה שתרצה – תיקח תפלס לך שביל בקהל אל הבמה כל מה שתיקח – ידעך והמשאלות יפלו עליך חזרה בועט במגבר, זה לא מתחבר שריד של טקס שנשכח, מאה אחרת, זמן אחר אלבום […]

בסוף שנות ה-70 חדרה חוליית מחבלים לאזור השרון. במשך יומיים–שלושה התבקשו האזרחים לא לצאת מהבית בערב עד שיתפסו את המחבלים. לא היו הרבה אופציות להעביר את הזמן. היה אז רק ערוץ טלוויזיה אחד, וכולם צפו בו. בתוכנית הפופולרית "עלי כותרת" שהנחה ירון לונדון – שלמה ארצי ביצע את שירו החדש "גבר הולך לאיבוד" ביחד עם ילד בן 21, משה לוי, שהיצליל מהפסנתר את הפתיחה המפורסמת, הארוכה. זה כמו אדם ברחוב ששומע מנגינה מאחד הבתים, כך היטיבה לתאר את הפתיחה מישהי […]

איך אפשר להעביר צלילים באמצעות מילים? במקרה הטוב זאת יומרנות ובמקרה הרע איוולת, אבל כשעוסקים בדויד פרץ הדבר כמעט מתבקש. קודם כל, בגלל שלפחות בעולם הווירטואלי, רבים כושפו ממילותיו לפני שהתוודעו למוזיקה שלו. חוץ מזה, הוא עצמו נוקט שיטה דומה, בפרויקט המתמשך שלו "העברה: אופקים", בו שירים מועברים מתרבות אחת לאחרת, אל אופקים אחרים. הוא מוזיקאי – יוצר, מנגן, שר ("בלובנד"), מפיק וסאונדמן – שגם מלמד לפעמים את המקצוע בחסות האקדמיה. בין השאר הוא קשור לאריאל קליינר – פרויקט הגומייה, […]

א. "זה היה הבושם" ביום שבו יוסי בבליקי ואני נפגשנו, הוא התעורר בחמש וחצי בבוקר עם סחרחורות. "קמתי, שמתי את הילדה שלי במיטה, ולפני שחזרתי לישון, שמתי לב ששיר חדש הולך ונכתב עכשיו", הוא מספר. "זה היה על מסיבת יום הולדת של מישהו בן 405. מה מביאים לו מתנות? אך הוא מרגיש? איך אנחנו היינו מרגישים לו יכולנו לחיות בגיל כזה? אחרי כמה שעות של שינה וחלומות – חלקם טובים וחלקם רעים, התעוררתי בבוקר, והשיר הזה כבר קיבל עוד קצת […]