ואז מושיקו נהג המונית שר לסימה אשתו. ודן תורן, ששר עם דודי לוי את השיר המצחיק–עצוב הזה, אמר לנו: "תשירו איתנו, גם אתם עבדים של המקצוע שלכם". אז שרנו איתם את הפזמון: "אני שלך, אבל שייך לתחנת המוניות". יש רגעים שבהם מרגישים ששווה לעבור את כל התלאות כדי להגיע אליהם. למשל שיר חדש. למשל שיר חדש ששומעים בהשמעת בכורה בתל אביב. למשל השיר החדש שדודי לוי ביצע אמש בהופעה בתמונע. ולמרות שהתרכזתי בבמה, יכולתי לחוש שגם שאר האנשים פשוט אימצו […]

כמו החריפות המתוקה של דשא מכוסח, ככה הירוק שבשיר שלהם, שאני מערה אלי דרך צינור הרדיו. קולי מתמזג בקולם – "נדיבות, שלא הולכת לאיבוד". חצי שנה אני במארבים אחרי השיר. לפעמים נרדמת בשמירה, ואז הוא מעיר אותי בחסד נוכחותו. אבל הכי משמח כאשר הוא מופיע כשאינני מחפשת אותו – כמו הפתעה של שיעור שהתבטל, או מדרכה רחוצה. יושבים על הדשא אני והם. הם בתוך קלטת. כך לכדתי אותם באחד המארבים. שמש חד פעמית מחממת אותנו בלי לצרוב. "נדיבות שלא הולכת […]

"אז מה עושים"? שאל דני. "אתם באמת חושבים שיש עתיד לעיתון כזה"? מיקד רועי את התמונה. "בהחלט", אמר חן. "בתור משהו שדודות מראות לילדים עם האצבע ואומרות להם: אתם רואים? תילמדו. ככה – אסור". "בית קברות לאפשרויות", מלמלתי.