"אני לא מציע איזה לוק פצצה או אישיות מדהימה", צוחק אהוד בנאי. "בסופו של דבר, זה השירים. עוד תקליט ועוד תקליט, והופעות - תמיד הרגשתי שהופעות הן הקשר האמיתי עם הקהל. אני אוכל לוותר על הקלטות, אבל לא על הופעות".

לפני מיליון שנה, כשעוד התקיים מועדון הלוגוס בתל אביב, ראיינתי שם להקה שכבר לא קיימת לעיתון שכבר לא קיים. קראו להם "אין ספק", וזו היתה להקת רוק דתית (! ) לפני הראיון, או אולי אחריו, הם הופיעו, ואז ראיתי אותה לראשונה. היא רקדה מולם בטוטאליות עולצת ומתמסרת. אז יש להם מעריצה, ועוד חילונית, השתאיתי. גרופית שיודעת את כל המילים של השירים. רק בהמשך התברר לי שהיא בעצם המנהלת שלהם. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את הדרה. הפעם השנייה היתה מיליון […]

באמצע כל האנרגיות – של רמי פורטיס, נגניו וקהלו, שהלהיבו והזינו אלה את אלה, וגם את החלל הדחוס – פורטיס אמר: "אני רוצה להשמיע לכם משהו חדש". הקהל – ישות שעד אז חגגה בקול באותה הופעה (מועדון הפיוז'ן, תל אביב, 6.8.04) את הבטוח והמוכר – קיבל בדממה דרוכה, מצפה וסקרנית, את פני השיר החדש, "אצבעות דביקות". בבת אחת הפכה ההמולה הקולקטיבית לקשב צמא. "כשעוצמים עיניים מתחילים לראות דרך הכוונת מטרות נעות. קוקאין (קופאין) ויין בשנים רזות ממתקים ועשב, אצבעות דביקות. […]

פנים עצובות, עיניים שקועות ושתי ידיים חשופות אתה ודאי איבדת את הדרך. אבק בריאות, הנשמה כבר לא צועקת אתה יכול למות בשקט. סיפור פרברים, חלום נעורים אתה יכול לזכור עכשיו איך זה היה: אתה, גיטרה והכוכבים, בלי צומת דרכים רק עיירה בוערת שלוחשת לך: נוע–נוע עבור, כל מה שתרצה – תיקח תפלס לך שביל בקהל אל הבמה כל מה שתיקח – ידעך והמשאלות יפלו עליך חזרה בועט במגבר, זה לא מתחבר שריד של טקס שנשכח, מאה אחרת, זמן אחר אלבום […]

בזמן שחולמת על לובן קרחונים עושה אודישנים לאנשי המזגנים ולפני שאצעק הצילו הלכתי לחפש איזה איגלו או בעצם אסתפק אפילו באלסקה, ניו–יורק–בדצמבר, סיביר או חדר עם מזגן סביר קוטב צפוני וקוטב דרומי או חורף סטנדרטי מקומי העיקר שיהיה קר. קיץ 2004

בסוף שנות ה-70 חדרה חוליית מחבלים לאזור השרון. במשך יומיים–שלושה התבקשו האזרחים לא לצאת מהבית בערב עד שיתפסו את המחבלים. לא היו הרבה אופציות להעביר את הזמן. היה אז רק ערוץ טלוויזיה אחד, וכולם צפו בו. בתוכנית הפופולרית "עלי כותרת" שהנחה ירון לונדון – שלמה ארצי ביצע את שירו החדש "גבר הולך לאיבוד" ביחד עם ילד בן 21, משה לוי, שהיצליל מהפסנתר את הפתיחה המפורסמת, הארוכה. זה כמו אדם ברחוב ששומע מנגינה מאחד הבתים, כך היטיבה לתאר את הפתיחה מישהי […]

איך אפשר להעביר צלילים באמצעות מילים? במקרה הטוב זאת יומרנות ובמקרה הרע איוולת, אבל כשעוסקים בדויד פרץ הדבר כמעט מתבקש. קודם כל, בגלל שלפחות בעולם הווירטואלי, רבים כושפו ממילותיו לפני שהתוודעו למוזיקה שלו. חוץ מזה, הוא עצמו נוקט שיטה דומה, בפרויקט המתמשך שלו "העברה: אופקים", בו שירים מועברים מתרבות אחת לאחרת, אל אופקים אחרים. הוא מוזיקאי – יוצר, מנגן, שר ("בלובנד"), מפיק וסאונדמן – שגם מלמד לפעמים את המקצוע בחסות האקדמיה. בין השאר הוא קשור לאריאל קליינר – פרויקט הגומייה, […]

א. "זה היה הבושם" ביום שבו יוסי בבליקי ואני נפגשנו, הוא התעורר בחמש וחצי בבוקר עם סחרחורות. "קמתי, שמתי את הילדה שלי במיטה, ולפני שחזרתי לישון, שמתי לב ששיר חדש הולך ונכתב עכשיו", הוא מספר. "זה היה על מסיבת יום הולדת של מישהו בן 405. מה מביאים לו מתנות? אך הוא מרגיש? איך אנחנו היינו מרגישים לו יכולנו לחיות בגיל כזה? אחרי כמה שעות של שינה וחלומות – חלקם טובים וחלקם רעים, התעוררתי בבוקר, והשיר הזה כבר קיבל עוד קצת […]

תוך כדי העצב המסתורי שבשיר "ונדמה שישוב", כשנדמה שאי אפשר כבר לחדש, ובכל זאת להקה וקהל מתמזגים להכיל ולהחצין את הזעקה, אני מוצאת את עצמי צוחקת – "מזמן כבר מילים לא נגעו בה" – בדיחה אסוציאטיבית פרטית. ואז אני מבינה שהשירים, שתמיד חשבתי שהם מקום של ודאות, שמה שלא יהיה, הם ימתינו ויעניקו את היציבות שציפינו לקבל מהם, הם בעצם ספוג, ושכאשר אנחנו משתנים – גם הם משתנים. אולי מחשבה מובנת מאליה, אך בשבילי אמש היא היתה תגלית. בהתחלה, אגב, […]

ואז מושיקו נהג המונית שר לסימה אשתו. ודן תורן, ששר עם דודי לוי את השיר המצחיק–עצוב הזה, אמר לנו: "תשירו איתנו, גם אתם עבדים של המקצוע שלכם". אז שרנו איתם את הפזמון: "אני שלך, אבל שייך לתחנת המוניות". יש רגעים שבהם מרגישים ששווה לעבור את כל התלאות כדי להגיע אליהם. למשל שיר חדש. למשל שיר חדש ששומעים בהשמעת בכורה בתל אביב. למשל השיר החדש שדודי לוי ביצע אמש בהופעה בתמונע. ולמרות שהתרכזתי בבמה, יכולתי לחוש שגם שאר האנשים פשוט אימצו […]

כמו החריפות המתוקה של דשא מכוסח, ככה הירוק שבשיר שלהם, שאני מערה אלי דרך צינור הרדיו. קולי מתמזג בקולם – "נדיבות, שלא הולכת לאיבוד". חצי שנה אני במארבים אחרי השיר. לפעמים נרדמת בשמירה, ואז הוא מעיר אותי בחסד נוכחותו. אבל הכי משמח כאשר הוא מופיע כשאינני מחפשת אותו – כמו הפתעה של שיעור שהתבטל, או מדרכה רחוצה. יושבים על הדשא אני והם. הם בתוך קלטת. כך לכדתי אותם באחד המארבים. שמש חד פעמית מחממת אותנו בלי לצרוב. "נדיבות שלא הולכת […]

"אז מה עושים"? שאל דני. "אתם באמת חושבים שיש עתיד לעיתון כזה"? מיקד רועי את התמונה. "בהחלט", אמר חן. "בתור משהו שדודות מראות לילדים עם האצבע ואומרות להם: אתם רואים? תילמדו. ככה – אסור". "בית קברות לאפשרויות", מלמלתי.