כל הפוסטים

1 בדצמבר 2006

"נשל הנחש" של מאיר אריאל – מבט אופטימי

אין מערבין יוצר ביוצר, נשמה בנשמה, ומה בכלל הקשר. אבל בין ההחלטה לפרסם את הפוסט הנוכחי על שיר של מאיר אריאל לבין הפרסום – נפטר עלי מוהר, והפוסט הזה מוקדש לו.   ***   "שוב אני מוצץ גבעול מתחת גשר מט לנפול" – תמיד היה לי ברור שמאיר אריאל כתב שיר פסימי. נקודה. האדם שבשיר – תקוע, והלוקיישן הכפרי, עם ריחות השדה, לא מתיימר להסתיר את ניחוח ההחמצות. בשלב מסוים קראתי בו שוב, והופתעתי לגלות בו משמעות הפוכה, אופטימית לגמרי, שאני […]
24 בנובמבר 2006

אוף, שירים

 הם אף פעם לא היו רק שירים. כמו שהופעות מעולם לא היו רק הופעות.לפעמים שימשו כקודים של בלדרים או תמרורים בדרכים שהתנוונו. אבל בדרך כלל תפקדו כחנות ממתקים פעילה, שבה המוכר יודע שבסוכרייה אחת טמון רעל, אבל לא זוכר באיזו מהן, או מסרב לגלות. לפעמים הם אנשים בחדר ישיבות משעמם, באמצע דיון. הפקידה, במקום לרשום פרוטוקול, מציירת אותם. לחדש הם לא מסוגלים, אז לוקחים את הצלילים הישנים, המסריחים מרוב יופי עקר, וחונטים אותם בארון קבורה שקוף. אוף, שירים.    לפני שהיא הולכת הביתה, […]
14 בנובמבר 2006

המוזיקה ברומן "דוקטור ז'יוואגו"

היום פורסם שוונדליסטים חיללו את מצבתו של בוריס פסטרנק במוסקבה. נזכרתי בעבודה סמינריונית שכתבתי פעם על המוזיקה ברומן שלו, "דוקטור ז'יוואגו" (כן, "המוזיקה ברומן", לא בסרט המפורסם שמבוסס עליו). אז הנה היא: * "היו הולכים והולכים ושרים 'לנצח נצחים', ודומה כי מדי עמדם הוסיפו לשיר, בנעימה שהוטעמה, הרגלים, הסוסים, משב הרוח".   (פתיחת הרומן "דוקטור ז'יוואגו" מאת בוריס פסטרנק. תרגום: צבי ארד. הוצאת עם עובד, ת"א, 1979)   "דומה היה על הידידים המזדקנים בשבתם ליד החלון, כי חירות נפש זו הגיעה, […]
9 בנובמבר 2006

אין מוניטור

 אין מוניטור, והיא לא שומעת את עצמה, אבל נשמעת טוב, אבל לא יודעת את זה.בקושי היה זמן לחזרות, ומכל ההרכב המפואר נותר רק אחד, אבל איזה אחד! אז איזה שיר עכשיו? והיא כל כך יפה, עם השיער שנאסף למעלה והשמלה והתכשיטים והאיפור והאיך מספרים את הסיפור, כי לעזאזל כמה שהיא שיכורה.  וזה עושה אותה חייכנית לאנשים זרים, שמיד רוצים להיות חברים שלה, במיוחד זה שכרגע הקדישה לו שיר. גביע יין שנשארו בו רק טיפות מוסט מהפסנתר, שנפתח לשיר אחד. גיטרה מתחבקת […]
3 בנובמבר 2006

אוטו זמר

(ראשי פרקים במפגש דו שנתי)  הבילויים – לא היה לי כוח לשמאלניות המתחכמת שלהם.ג'ימי הנדריקס – דכדך אותי ברוקיסטיות המצמיתה.ביציאה מהמסעדה, עד לחנייה, הלכנו יד ביד, גם זה כבר חלק מהמסורת. איש אחד עמד ליד מכוניתו, הרדיו פתוח שר שיר אהבה מזרחי, והוא מתענג עליו, שר איתו בקול.חייכנו אליו, ואל עצמנו. "תיראה", אמרתי. "מוזיקה", הוא סיכם.  חזרנו לאוטו. "בואי ניסע בדרך הארוכה. לא! בואי ניסע פשוט בלי מטרה". אבל רק יצאנו לכביש, גילינו שאנחנו על דרך השלום."טוב", הוא אמר, "אז […]
27 באוקטובר 2006

מה עזרה המוזיקה (פזמון לשבת)

 מה עזרה המוזיקהכשכל מה שאתה שומעמתוך מסך גוועזו שתיקה ומה עזרו המיליםכשמעבר לעיניים האור השפיל קרנייםכשנשברו הכלים ומה עזרה התהילה      כשאתהמפותל כמו סימן שאלה      בבעתה ומה עזרה האהבהכשבלבבות הכי קרוביםהתפוצצו הכאביםשלךאתה שמש לילית פריכה המלאך הגואל אותך מכל רעיחבק אותך בעוצמה.כשהשמש בלילה ערההיא מאירה גם לעצמה.
12 באוקטובר 2006

כמו יופי?

 האם כישרון הוא כמו יופי – מתנה שמישהו נולד איתה – וקיבל אותה בחינם, בלי לעמול? כן, רצוי שיתחזק את הנכס הזה, ואפשר להשתעבד ומה בכלל הוא עושה עם זה, אבל התהייה שלי היא אם כמו היופי – גם הכישרון מגיע לשיא, ואחר כך הוא נחלש, ולבסוף עלול להיעלם לגמרי? אני לא בטוחה שאני רוצה לחשוף את הדיסק הספציפי (משנות ה-70), שבעקבותיו באה ההתחבטות. מדובר בזמר-יוצר, פעיל גם היום ויצירתו הנוכחית נמכרת היטב, שהיה חשוב. שעבר את שיאו. ברגע זה עולים […]
12 באוקטובר 2006

אקספוזיציה עם שיר מהרדיו ומוזיקה לשטיפת רצפה

  בקצה האוזן שמעתי אותו מתוך הרדיו. הייתי עסוקה. ניסיתי להמשיך בעבודתי. להתעלם ממנו. אבל יופיו המתברר דרש את תשומת ליבי. טוב, הבנתי. שיר חדש, והוא נהדר. אוקיי. זיהיתי אותך שיר. קלטתי אותך. אבל במילא מאוחר מדי, כי הפסדתי את ההתחלה שלך. אז בפעם אחרת. אם תהיה פעם אחרת.  כעבור כמה שעות: הי, הנה הוא. השיר! אוף, מצטערת, גם עכשיו אין לי זמן בשבילו. לא נורא. וואו. הוא באמת יפה. רגע, אני עסוקה. כן, אני צריכה לשמוע אותו פעם מההתחלה. למחרת: השיר […]
24 בספטמבר 2006

תשס"ו – סיכום מוזיקלי ישראלי, 2006

    פטירת יוסי בנאי ושושנה דמארי  "הימים חולפים, שנה גוועת, ורק המנגינה היא שקובעת", כתב יוסי בנאי, שהלך לעולמו השנה, מעמיס על שיריו את כובד חסרונו. שלושה חודשים לפניו נפטרה שושנה דמארי, שכונתה "מלכת הזמר העברי". למרות השוני ביניהם, בנאי ודמארי חלקו מכנה משותף משמעותי: הלהט שלהם להתחדש לצד טיפוח הרפרטואר הישן והאיכותי שלהם, ובעיקר הכבוד של שניהם לשפה העברית. הם שרו אותה ברורה, מוקפדת ועשירה, והיא נשמעה מפיהם יפה ומרגשת. בדור של זמרים, שחלקם מפגינים עלגות מביכה, שניהם […]
24 באוקטובר 2005

"שיר זה כמו סוד קטן" – ראיון עם אהוד בנאי

"אני לא מציע איזה לוק פצצה או אישיות מדהימה", צוחק אהוד בנאי. "בסופו של דבר, זה השירים. עוד תקליט ועוד תקליט, והופעות - תמיד הרגשתי שהופעות הן הקשר האמיתי עם הקהל. אני אוכל לוותר על הקלטות, אבל לא על הופעות".
27 בדצמבר 2004

"צעד נרעד לעידן הבא" – ראיון עם הדרה לוין ארדי

לפני מיליון שנה, כשעוד התקיים מועדון הלוגוס בתל אביב, ראיינתי שם להקה שכבר לא קיימת לעיתון שכבר לא קיים. קראו להם "אין ספק", וזו היתה להקת רוק דתית (! ) לפני הראיון, או אולי אחריו, הם הופיעו, ואז ראיתי אותה לראשונה. היא רקדה מולם בטוטאליות עולצת ומתמסרת. אז יש להם מעריצה, ועוד חילונית, השתאיתי. גרופית שיודעת את כל המילים של השירים. רק בהמשך התברר לי שהיא בעצם המנהלת שלהם. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את הדרה. הפעם השנייה היתה מיליון […]
24 בדצמבר 2004

"בדרך כלל המנגינה מנצחת" – ראיון עם רמי פורטיס

באמצע כל האנרגיות – של רמי פורטיס, נגניו וקהלו, שהלהיבו והזינו אלה את אלה, וגם את החלל הדחוס – פורטיס אמר: "אני רוצה להשמיע לכם משהו חדש". הקהל – ישות שעד אז חגגה בקול באותה הופעה (מועדון הפיוז'ן, תל אביב, 6.8.04) את הבטוח והמוכר – קיבל בדממה דרוכה, מצפה וסקרנית, את פני השיר החדש, "אצבעות דביקות". בבת אחת הפכה ההמולה הקולקטיבית לקשב צמא. "כשעוצמים עיניים מתחילים לראות דרך הכוונת מטרות נעות. קוקאין (קופאין) ויין בשנים רזות ממתקים ועשב, אצבעות דביקות. […]
12 בדצמבר 2004

"תפלס לך שביל בקהל אל הבמה" – ראיון עם רם אוריון

פנים עצובות, עיניים שקועות ושתי ידיים חשופות אתה ודאי איבדת את הדרך. אבק בריאות, הנשמה כבר לא צועקת אתה יכול למות בשקט. סיפור פרברים, חלום נעורים אתה יכול לזכור עכשיו איך זה היה: אתה, גיטרה והכוכבים, בלי צומת דרכים רק עיירה בוערת שלוחשת לך: נוע–נוע עבור, כל מה שתרצה – תיקח תפלס לך שביל בקהל אל הבמה כל מה שתיקח – ידעך והמשאלות יפלו עליך חזרה בועט במגבר, זה לא מתחבר שריד של טקס שנשכח, מאה אחרת, זמן אחר אלבום […]
8 באוגוסט 2004

פזמון שרבי

בזמן שחולמת על לובן קרחונים עושה אודישנים לאנשי המזגנים ולפני שאצעק הצילו הלכתי לחפש איזה איגלו או בעצם אסתפק אפילו באלסקה, ניו–יורק–בדצמבר, סיביר או חדר עם מזגן סביר קוטב צפוני וקוטב דרומי או חורף סטנדרטי מקומי העיקר שיהיה קר. קיץ 2004
25 במאי 2004

"אני לא יוצר את התשבץ, אני ממלא אותו" – ראיון עם משה לוי

בסוף שנות ה-70 חדרה חוליית מחבלים לאזור השרון. במשך יומיים–שלושה התבקשו האזרחים לא לצאת מהבית בערב עד שיתפסו את המחבלים. לא היו הרבה אופציות להעביר את הזמן. היה אז רק ערוץ טלוויזיה אחד, וכולם צפו בו. בתוכנית הפופולרית "עלי כותרת" שהנחה ירון לונדון – שלמה ארצי ביצע את שירו החדש "גבר הולך לאיבוד" ביחד עם ילד בן 21, משה לוי, שהיצליל מהפסנתר את הפתיחה המפורסמת, הארוכה. זה כמו אדם ברחוב ששומע מנגינה מאחד הבתים, כך היטיבה לתאר את הפתיחה מישהי […]
30 בדצמבר 2003

"לפעמים שיר הוא כמו בן אדם – רוצה יותר מדי" / שיחה עם דויד פרץ

איך אפשר להעביר צלילים באמצעות מילים? במקרה הטוב זאת יומרנות ובמקרה הרע איוולת, אבל כשעוסקים בדויד פרץ הדבר כמעט מתבקש. קודם כל, בגלל שלפחות בעולם הווירטואלי, רבים כושפו ממילותיו לפני שהתוודעו למוזיקה שלו. חוץ מזה, הוא עצמו נוקט שיטה דומה, בפרויקט המתמשך שלו "העברה: אופקים", בו שירים מועברים מתרבות אחת לאחרת, אל אופקים אחרים. הוא מוזיקאי – יוצר, מנגן, שר ("בלובנד"), מפיק וסאונדמן – שגם מלמד לפעמים את המקצוע בחסות האקדמיה. בין השאר הוא קשור לאריאל קליינר – פרויקט הגומייה, […]
22 בדצמבר 2003

"הסימן הראשון לאמת הוא יופי" – ראיון עם יוסי בבליקי

א. "זה היה הבושם" ביום שבו יוסי בבליקי ואני נפגשנו, הוא התעורר בחמש וחצי בבוקר עם סחרחורות. "קמתי, שמתי את הילדה שלי במיטה, ולפני שחזרתי לישון, שמתי לב ששיר חדש הולך ונכתב עכשיו", הוא מספר. "זה היה על מסיבת יום הולדת של מישהו בן 405. מה מביאים לו מתנות? אך הוא מרגיש? איך אנחנו היינו מרגישים לו יכולנו לחיות בגיל כזה? אחרי כמה שעות של שינה וחלומות – חלקם טובים וחלקם רעים, התעוררתי בבוקר, והשיר הזה כבר קיבל עוד קצת […]
20 בנובמבר 2003

ונדמה שאי אפשר לחדש / ביקורת על ההופעה של פונץ'

תוך כדי העצב המסתורי שבשיר "ונדמה שישוב", כשנדמה שאי אפשר כבר לחדש, ובכל זאת להקה וקהל מתמזגים להכיל ולהחצין את הזעקה, אני מוצאת את עצמי צוחקת – "מזמן כבר מילים לא נגעו בה" – בדיחה אסוציאטיבית פרטית. ואז אני מבינה שהשירים, שתמיד חשבתי שהם מקום של ודאות, שמה שלא יהיה, הם ימתינו ויעניקו את היציבות שציפינו לקבל מהם, הם בעצם ספוג, ושכאשר אנחנו משתנים – גם הם משתנים. אולי מחשבה מובנת מאליה, אך בשבילי אמש היא היתה תגלית. בהתחלה, אגב, […]