בפעם האחרונה להחריד שדיברנו, קולך היה מנומנם. בטח הערתי אותך משנת צהריים. חברה משותפת הציעה שאתקשר אלייך כדי לומר לך מזל טוב על ההישג הכפול. את לא נשמעת מופתעת לשמוע אותי, למרות כל השנים, אבל קולך היה קריר אלי. בוודאי כעסת שניתקתי אותנו זו מזו.  נכון. לא יכולתי להיות חברתך באמת. את היית תובענית, גדושה עד מחנק, אימפולסיבית עד טירוף, וגם – האדם הכי אינטליגנטי, יצירתי, רגיש, מצחיק ומוכשר שזכיתי להכיר בימי חיי. את לא מופיעה בגוגל. לא רק שאת מתה, את […]

לא לקבל כל אחד. להתחיל מיד בסלקציה נוקשה, קפדנית ויעילה. לא לאפשר לכל אחד להתקבל ללימודי ההוראה. לימודי הוראה – מחוז כיסופים עתיר מכשולים, ולכן גם אתגר להגיע לשם, אל המקום שבו הרף גבוה כל כך. רק המובחרים זוכים. החכמים ביותר, הערכיים ביותר, היצירתיים ביותר, הנחושים ביותר. ראיונות ומבחני סינון קפדניים: בהבעה בעל פה, בהבעה בכתב, ביכולת לבצע משימות, בדיקה של כל סוגי האינטליגנציות. ומי שזכה להיות "הנבחר", יודע שמעתה מתחילה העבודה הקשה באמת. הלימודים תובעניים, המבחנים קשים. לפחות כמו ברפואה. מדובר […]

  מה מקור הביטוי הכביכול מצטנע, אך למעשה – מעושה (ואישית מאוס עלי) "לחטוא בכתיבה"?   למה דווקא כתיבה? מדוע לא אומרים "אני חוטא בציור"? מדוע חטא? ומה העונש?

  לא אמרתי לאף אחד (כמעט). מראש הנחתי קטסטרופה התבזותית, אז מדוע שיהיו עדי שמיעה לפעם הראשונה שבה אני חווה אולפן רדיו מבפנים? היה נעים אמש. היינו דנה בלום השדרנית, שניים אור (ברנע ואלתרמן) ואני (שלושתינו מYנט). היה רדיו תל אביב. היתה תוכנית לילית שניסתה לסכם קצת את השנה במוזיקה הישראלית הלא ממש מיינסטרימית. היו הזדמנויות לתקן עוולות מכל השנה, וגם מרואיינים, ובעיקר שירים. קולי נשמע לי עמום, נמוך ומתכתי, לפחות בדקות הראשונות, אבל אוזניים שאיישתי מבחוץ דיווחו שנשמעתי טבעית לגמרי, כמו ביומיום. היה […]

 אחרי הרמת הכוסית כולם הלכו הביתה, כולל גל, שדווקא רצתה להישאר איתו באולפן. "עדיף שלא", הוא אמר לה. "שאני אעזור לך לנקות אחריהם"?"תודה, אבל לא. נדבר אחר כך, טוב"?"אולי".  נועם הופיע שוב והשתהה לפני שאמר לבסוף "אז שנה טובה"."שנה טובה, שנה טובה"."טוב טוב. אני הולך. מה קורה לך"?"חשבתי שכבר הלכת". נועם היסס. ממש ראו עליו שהוא שוקל אם להיפגע או לוותר. ואז חייך אליו וטפח בחיבה מסורבלת ישר על הנקודה הרגישה שבין העורף לגב. "זאת היא עונה כזאת, חבוב. זה רק […]

  תגידי לי שלא נרגעת מאז אתמול. שחזרת למחברות הישנות. שלא ישנת בלילה כי באסים הלמו בראשך. שניסית להיטשטש והתחדדת עוד יותר.שחיפשת אותי. שרצית להזהיר ופתאום התחרטת. שהיססת בגלל המחשבה שאולי את לא כל כך יודעת. בבוקר הוא נכנס לחדר ומצא אותך בין כלי נגינה ישנים, נכלמים מחוסר שימוש,  רישומי אקורדים ומכתבים מתקופות בלי אימיילים. ביקשת שיתעלם. עדיין חשבת עלי, משוכנעת שאזהרותייך העקיפות לא יועילו, ושתצטרכי ליצור איתי קשר ישיר. איך מטעינים את החיים ברעש הנפלא והמהודק בהתפרצותו? זה מה שאני חושב עכשיו. […]

  1.   מיכאל (מילים: מרים ילן שטקליס, לחן: שמוליק קראוס. ביצוע: ג'וזי כץ). "חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי, ומי לא בא? מיכאל" – אי אפשר לדייק יותר בצריבת הציפייה והאכזבה. מי אמר שהילדות היא גן עדן? מי אמר שעוצמות הרגש בכלל משתנות כשגדלים? מי אמר שגדלים?       2.   שמתי לי פודרה (מילים: מתוך "אמא אווזה", לחן: אביתר בנאי, ביצוע: אפרת בן צור ואביתר בנאי). "עכשיו רק חסר שיבוא החתן" – עדיין ילדות, אבל הפעם זה בעצם שיר משחק. הציפייה היא יותר […]

בבוקר, בדיוק לפני שנה, נזכרתי בשיר "הבת של הדיקן" של "יאפים עם ג'יפים". חשבתי על השורה הפזמונית שתמיד מכווצת אותי – "אבל זה בכלל לא ענייני". כן… בטח… והמשפט הזה הזכיר לי, כמו תמיד, שיר אחר – שכולו הכחשה, כביכול, והתנערות עזה, כביכול – "את הלילה שלך". ומיד שמעתי את השיר בקול של יוסי בנאי. הקשבתי לו בתוך ראשי בשאננות של נגישות מובנת מאליה. הרי כולם נמצאים וכולם חיים ומרגישים טוב ושרים יפה. תמיד כשצריך אותם, הם שם. הוא כבר […]

אף אחד לא יודע על המחיקות. בשירים, בחלילים שהושעו מתפקידם, במכתבים עם עשרות עמודים, אלפי מילים שקוצרו, התכווצו ולבסוף נגזלו מאותיותיהן והפכו לקובץ ריק שגם הוא נעלם. אף אחד לא יודע שהוא לא קיבל מכתב. שנשדדו ממנו קולות עתידיים, נשמות חמות של תודעות מילוליות, מתמגנטות אל הכרה שלא תבוא.

עמדנו לחצות את הכיכר. היו שם ילד כבן שנתיים ואימו. הילד פנה לכיוון מנוגד לה, מביט בכל אשר מולו בתדהמה. "איזה יופי", אמרתי לאמא שלי. "זה הגיל הזה. איך הוא נדהם מהעולם. אחר כך הוא יגדל והמבט הזה יעבור לו". "לא בטוח", היא ענתה. התחלנו לחצות את הכיכר. ליד המזרקה, על הספסל, ישב גבר יפה. יונה חלפה על פניו, נעצרה לידו, והוא הביט בה בתדהמה. דקה ארוכה, בתימהון, לא מזיז את עיניו ממנה. "זה באמת לא עבר לו"!

  היד שלו הדליקה את הרדיו לקבל סימן. ומיד כיבתה אותו, כששמע את מנגינת הפתיחה של השיר. ומיד הדליקה, כדי שלא יחמיץ – אותה – שרה:  ישן או ערתמות מהרותתכערותצטערהאם נלחמתבטרם הזדהמת? תמיד כששומע את המילים האלה, השאלה מתריסה אליו מתוך קולה. האם זה הוא?  כבר עבר הרבה זמן. היא היתה שרה גם בלי העזרה שלו. למה שתזמין אותו להופעות? עברו שנים. באף דיסק אין אף קרדיט, דמיט.   כשהיא שרה "ותתכער" יש בה עווית של בכי בלתי נשלטת. למה לא מחקה אותה […]

משחק רשת לבלוגרים אפשר לצאת מתחת למיטה, נאנחתי בהקלה. המשחק מסתיים. איזה כיף. התחבאתי כל כך טוב עד שלא מצאו אותי. אממ… טוב… גם לא ממש חיפשו אותי, גיחכתי בפולניות שבשום אופן לא הצליחה למחוק את כתמי ההשפלה. "למה את אומרת ככה"? שמעתי קול, שכדי להבין את דבריו, נאלצתי להתכופף. כמו באגדות, זה היה גמד, שהזמין אותי להצטרף. לא סתם גמד. "גמד רשע" אז ככה: 1. הייתי מתדלקת בתחנת דלק. כן. אני! זו היתה העבודה הראשונה שלי. בחופש הגדול בין […]

(וזאת סקיצה, כמובן)  עוד מעט הם יהיו מוכנים. חלקם רק מחכים למימון שידפיס אותם ויפיץ. אחר כך יתחיל המסע שלהם אל האוזניים, בתקווה שיגיעו אל כמה שיותר מהן, ושכל אחת תהיה נכונה. ואז תבוא ההקשבה. לכבודה הם מצוחצחים ומקושטים. משוכנעים שהם במיטבם, ואולי גם צודקים. כמה מהם לא שמעתי ולא אשמע לעולם. לא נצליח להיפגש, או לא נרצה. את חלקם כבר שמעתי, לעיתים כאשר היו פרועים ומלוכלכים, אך כמיטב הפרדוקסים – נקיים הרבה יותר ממה שהם עכשיו.  אני נקשרת לסקיצות. ההקלטות […]

  שלמה בר שביט בחזית. מספר סיפורים מצחיקים על ימים רחוקים בתיאטרון הבימה. הוא היה ילד בן עשרים מוקף דמויות מיתיות בעיני כולם, כולל בעיניו, והם הפכו למשפחה שלו. הערצה. ריבים. צחוקים. קנאה. אהבה. התרגשות. אילנה רובינא יושבת בצד. "אל תתייחסו לערב הזה בתור הופעה. תיראו בו מפגש משפחתי", ביקשה מהקהל ב"צוותא", במוצ"ש האחרון (13.1.07). עוד מעט תעלה שוב לשיר בפעם הראשונה אחרי יותר מעשרים שנה. אבל בינתיים הסיפורים שלו כמעט גורמים לה לאבד שליטה מרוב צחוק. היא מכסה את […]

  הנה זה מתחיל. ביופי האכזר של יום שמש חורפי. השמש זוהרת, אבל קרה. הימים האחרונים הם עיסה מתנועעת כמו קצב לב לא סדיר. עם ים תל אביבי וחיפאי ונינט וביאליק ואפלולית של מסעדה אופנתית עם מרואיין כוכב נחמד להפליא והרגעים המתוקים האלה בהם מתחולל מפגש אמיתי בין שתי נפשות. זה מתפוגג אחר כך, אבל באותם רגעים זוהי ברית. ולחץ, וגם מחלקת טיפול נמרץ עם אבא של חברה יקרה, והדים מיום ההולדת הנורא של בועז כהן. (*) הנה זה מסתיים, בהתעבות […]

 הם אף פעם לא היו רק שירים. כמו שהופעות מעולם לא היו רק הופעות.לפעמים שימשו כקודים של בלדרים או תמרורים בדרכים שהתנוונו. אבל בדרך כלל תפקדו כחנות ממתקים פעילה, שבה המוכר יודע שבסוכרייה אחת טמון רעל, אבל לא זוכר באיזו מהן, או מסרב לגלות. לפעמים הם אנשים בחדר ישיבות משעמם, באמצע דיון. הפקידה, במקום לרשום פרוטוקול, מציירת אותם. לחדש הם לא מסוגלים, אז לוקחים את הצלילים הישנים, המסריחים מרוב יופי עקר, וחונטים אותם בארון קבורה שקוף. אוף, שירים.    לפני שהיא הולכת הביתה, […]

 אין מוניטור, והיא לא שומעת את עצמה, אבל נשמעת טוב, אבל לא יודעת את זה.בקושי היה זמן לחזרות, ומכל ההרכב המפואר נותר רק אחד, אבל איזה אחד! אז איזה שיר עכשיו? והיא כל כך יפה, עם השיער שנאסף למעלה והשמלה והתכשיטים והאיפור והאיך מספרים את הסיפור, כי לעזאזל כמה שהיא שיכורה.  וזה עושה אותה חייכנית לאנשים זרים, שמיד רוצים להיות חברים שלה, במיוחד זה שכרגע הקדישה לו שיר. גביע יין שנשארו בו רק טיפות מוסט מהפסנתר, שנפתח לשיר אחד. גיטרה מתחבקת […]