עדיין פוגע עיניים שלי. "כשהשיר הזה יצא לרדיו בפעם הראשונה, עוד לא היה לי זקן לבן", חייך יהודה פוליקר על במת הבארבי. "מאז, עברו 30 שנה ויותר. לא יאומן איך שהזמן טס". גם לא יאומן איך שההופעה הזו טסה – רק התחילה, וכבר עברו שעתיים. "סתם" הופעה, כלומר בלי עילה מיוחדת כמו אלבום חדש להשיק או משהו למכור. כבר חמש שנים בערך, אחת לכמה חודשים, פוליקר מתמיד ב"משמרת לילה" – ליין ההופעות שלו בבארבי. הולך על בטוח – הופעה שכולה […]

"עוד שיר קצר אחד", הכריז תמיר אלברט על במת הבארבי במופע האיחוד של הג'ינג'יות. הקהל מחה. "זה תקליט קצר!, הזכיר אלברט. "מי שיודע לעשות חשבון, שיעשה חשבון". ובאמת, "ג'ינג'יות" – צמד ואלבום – היו קצרצרים, אך מורגשים היטב גם בשנות ה-90, תור הזהב של הרוק הישראלי עתיר הלהקות המצוינות. אמיר צורף ותמיר אלברט, יוצאי "נוער שוליים" ו"רוקפור" (צורף) ו"נושאי המגבעת" (אלברט) הקימו ביחד את "ג'ינג'יות" – להקה שנעצה ביקורת על לוח מוסווה בפאן אלקטרוני. להקת הסוואה עם עליצות בשם, בגרוב […]

טוב לנו יחד "הפנים שמחייכות הן מראות מעוקמות", שר יהלי סובול ב-1999 ב"סוס" – אלבום הסולו הראשון שלו. 2017, מועדון הבארבי: "המראות מאחורי הבר כבר לא מראות אותו דבר", כך הוא שר, הפעם ב"מהפכת הקטיפה" – הדואט היפה עם הגיטריסטית הנוכחית שלו, זואי פולנסקי. "לא מראות אותו דבר"? לעיתים דווקא נראה היה בבארבי ששנות ה-90 בעיצומן. סובול, במופע ההשקה של אלבומו "ריצות ארוכות" נראה כמו בשנים ההן, כולל בלורית השיער בצבע המקורי, לבוש במדי הבמה הרוקנרוליים השחורים גם הם – […]

היופי מזנק כבר מהשיר הפותח, "אור בצל". אביתר בנאי, באלבומו השישי, "לשונות של אש", לא משתהה. מנפשו לנפש המאזין, קולו הענוג מוטח, ומיד מתפשט ומכסה את כל המשטחים: לחנים, מילים, כאב – אין חציצה בין נפשו לנפש המאזין. על מה בכלל השיר הזה? לא ברור. אבל העמימות  היא חלק מהעניין, שהלוא ההוראות בשיר הן: "לא לנסות להבין". קולו המזוהה עדיין גבוה, זך ועדין עד כדי נדיפוּת, אבל לעיתים גם נשמע פחות פגיע מבעבר. משהו בו התעצם, אולי תוצאת השנים שעברו. […]

דרך המלך "בואו, נפתח לכם שולחן", הכריז דני סנדרסון בהשקת אלבומו "מכאן הדרך" במוזיאון ת"א (10.2). "מנה ראשונה – שירים מוכרים מהעבר, מנה עיקרית – האלבום החדש, ובסוף נגיש שלל קינוחים!". נדיר שבהופעה לכבוד אלבום חדש – מבצעים את כולו, לפי הסדר. נהוג להתחשב בקהל, שהשירים עדיין זרים לו, ולכן מגישים רק כמה דגימות חדשות, והשאר להיטים. סנדרסון הלך על הכול. גם שלאגרים, גם אלבום מלא, וגם קהל מאושר. אז איך גורמים לחומרים חדשים להיטמע בקלילות ברפרטואר המוכר? ראשית, מתמצתים. […]

רגע לפני השיר "כמה יוסי", אסף תלמודי – הקלידן והמפיק המוזיקלי של המופע ושל האלבום "היא הופיעה כמו הרוח" – סקר במהירות את הקהל. זה קרה קרוב לסיום ההופעה (ב-2.2.17), וכולם ישבו באופן מנומס ומתורבת, כמתבקש מהאולם – "היכל התרבות" בתל אביב. "טוב", הוא הכריז בחיוך, "תצטרכו לקפוץ במקום". הצלילים המוכרים התחילו להתנגן, והקהל נעמד – לא מתוך ציות, אלא פשוט בגלל שהמוזיקה הכריחה. ההיכל השליך את עניבותיו המטאפוריות כשצעקנו תוך כדי ריקוד עם ברי סחרוף ועם אהוד בנאי: "כמה […]

רדיו חזק "רדיו אינשאללה" הוא מופע לכל מי שמרגיש שהישראליות שלו הופקעה ממנו ורוצה לחוות אותה מחדש   ביום שבו קברו את מאיר בנאי, כשתחנות רדיו שידרו זו לצד זו את שיריו בהלם ובכאב, הייתה עוד תחנת רדיו ששרה שיר שלו. "השדים של הלילה יוצאים כבר לרקוד. הם נוגעים בי, נוגעים בך, נוגעים עוד ועוד. תני לי יד תני לי מקום אצלך בעולם", שרו ב"רדיו אינשאללה" – שהוא בעצם יותר מופע מאשר תחנת רדיו. למרגלות הבמה התערבבו דמעות של יופי […]

פואטיקה של אסתטיקה "בפירמידות של הלילה יש סימנים של נשיקות / על הצוואר ועל הבטן, על הפנים העדינות / אני רוצה לבוא למעלה, עד למרפסת התמימות" (מתוך "איך אתה יפה"). עשרים שנה אחרי אלבומו הראשון "מלטף ומשקר", עברי לידר – משופשף (אבל לא שחוק) מניסיון ומהתמחות בצליל מקצועני, עדכני ומלוטש – ממשיך לנהות אחר התמימות הראשונית. זהו כבר אלבומו העשירי, והוא חתום עליו עם עופר מאירי (מוזיקאי ו"מפיק על", והראש והלב של ההרכב "מטרופולין"). שניהם הלחינו, עיבדו והפיקו. לידר כתב […]

נפתח במספרים: "הכול עוד לפניי" הוא אלבומם השביעי של התקווה 6, שיוצא עשר שנים אחרי אלבומם הראשון. ה"מתמטיקה" של הלהקה מתבססת על נוסחת המשפחתיות. ההרכב הוא "משפחתי", גם בכך שמייסדיו – עמרי ושלי גליקמן – הם אחים, וגם בתכניו הישראליים, שמחים וקודרים כאחד. מה שמרתך ומלחים בשיריהם את העליצות ואת העצב אלה לאלה, הוא הצליל שלהם – רגאיי והיפ הופ, הפעם בעיבוד ובהפקת דני "פילוני" קרק. בהתאם לז'אנר, לעיתים עליצותם היא כסות למילים קודרות וגם ציניות ("ארץ ישראל את כל-כך […]

האש מתעתעת. הלהבות שפורצות מתוך השירה של עמיר בניון באלבומו ה-13 "מילה ברוח", נחוות בהתחלה כמטשטשות דקויות, כמשטחות הכול לעוצמה אחידה. בדומה למוזיקאית דקלה, מלכת הדרמה, גם אצל בניון, האקספרסיביות שלו לפעמים נראית ונשמעת גדושה מדי. אפשר לחוש את זה למשל בשיר "באמת", שבגדול, מדגים את הקלישאה על ההוא שאוהב אותה, אבל לא אומר את זה. אבל – מעבר לכך שהשיר הרבה יותר עמוק ומורכב מזה, בהאזנות הבאות לאלבום מתברר שדווקא ההפרזה הזו היא מושא להשתוקקות של המאזין. כמו באהבה. […]

ראיתי אותו במועדון רדינג 3 בפסח האחרון, בהופעה של "אדומי השפתות" של ברי סחרוף ורע מוכיח. מארק אליהו ישב על הבמה, בין שאר הנגנים, קיצוני מימין, ובלב הסערה המוזיקלית המרהיבה, ניגן בקמנצ'ה שלו בשלווה מדיטטיבית. העוצמה השְלווה והשלמה מלווה גם את Roads (דרכים) – אלבומו השלישי, הבינלאומי. מארק הוא בנו של פרץ אליהו – מוזיקאי בעל שם, מלחין, נגן טאר ואתנומוזיקולוג , וגם הוא מוזיקאי נודע בזכות עצמו, שעוד בטרם מלאו לו 20 התמנה למלחין ולנגן של להקת המחול ההולנדית […]

"אני אביב ממטיר גשמים", שרה חוה אלברשטיין בשיר "הקיץ הבוער" (מילים: אביגדור המאירי). איזו הגדרה קולעת ליוצרת שבימים אלה חוגגת יום הולדת 70. האלבום "בוא המורה" הוא מתנת יום ההולדת שלה, מעצמה לעצמה ולנו. וזאת מתנה נהדרת. צנועה בממדיה – חצי שעה בסך הכול – אך עשירה בתכניה. צנועה ועשירה היא גם המוזיקה באלבום, עם להקתה המהודקת של אלברשטיין, שמופיעה איתה כבר שמונה שנים. הרכב מינימליסטי, אך מרהיב בנגינה: עובד אפרת (בס) וערן ויץ (גיטרות), שעיבדו את השירים עם אלברשטיין […]

"כל האנשים דומים כשהם זקוקים לאהבה", הולם אביב גדג' בשיר הפותח את "שרף אורנים", אלבומו השלישי. אבל גדג', גם כשהוא זקוק ככולנו לאהבה, אינו דומה לאף אחד. הוא לא יוצר חדש במוזיקה הישראלית. כבר כנער בשנות ה-90 הקים עם חבריו למושב תלמי אליהו שבנגב – גבריאל בלחסן ז"ל ודביר לביא – את להקת אלג'יר המוערכת, שגם זכתה בסופה להצלחה מסחרית. אחריה, הוציא שני אלבומי סולו מצוינים – "תפילת יחיד" ו"ילדים של מהגרים". השנה שבר שיאים בהדסטארט – מרגע שביקש את […]

אפלוליות מלוטשת "Through The Woods" הוא אלבומו השלישי של רועי דהן. אחרי אלבום הבכורה "some of this life" שזכה לשבחים, ואלבומו השני "the man in my head", שעליו נאמר שעבר בהצלחה את מבחן האלבום השני – דהן ממשיך את מגמת המוצלחות שלו. כל השירים באלבום יפים, וגם הפעם הוא נשמע מאוד רהוט וקומוניקטיבי, סימפטי בקולו החם, מרגש לעיתים ובעיקר נעים לאוזן. הנעימות הזו מתבטאת היטב גם כאשר הוא שר על בדידות, על אהבה אובדנית ועל אובדן דרך. גם כאשר המילים […]

הללוהו לאונרד כהן הילל את השבור. שיריו היו מושלמים – מוזיקת המילים ומוזיקת הצלילים התאחדו בהם לכדי עולם קטן עם עונות שנה, גיאוגרפיה ומיתולוגיה. אבל גם כאשר סגד בשיריו לנשים במלוא יופיין וקסמן – הוא ידע לפרוס את חולשותיהן, הגלויות והסמויות, ואת מטאפיזיקת הכאב שבפרידה הבלתי נמנעת מהן ומאהבתן. הוא תימלל את המעורער, שר על המתעתע, תיעד את החולף – ובכך ניכס אותו, ולו חלקית. קולו –עשיר במינימליסטיות שאהב לעבות בקולות מקהלות – קיבע את הוודאות של הספקות. את הדמיון, […]

"ילד מבוגר עם חלומות", כך מגדירים את עצמם שני המיכאלים – כהן ומושונוב, הלוא הם כהן@מושון. צמד הראפרים (יחד עם איתי דראי, המכונה די.ג'יי וולטר איינשטיין צפרדע, ואחראי לסקראצ׳ים בשיריהם) כבר בני שלושים ו"ימים ארוכים" הוא אלבומם השלישי. יש בהם עליצות מתעתעת. האלבום נשמע קליל, אבל ככל שמתעמקים, חשים במעמקים. מתוך עליצות הצעירים הקצבית מבצבץ עצב של תהיות, ספקות ובדידות, שמקבל מקום מכובד באלבום, למשל כשדגימה מהשיר "זה לא בושה להיות עצוב" (של אריק איינשטיין, בלחן יוני רכטר ואבנר קנר) […]

"רציתי רק נשיקה, אבל יצאה לי סטירה", שר אולי דנון ב"דיברתי איתך" – שיר מאלבומו "שתיקת האדמה".  השיר הזה, בן כמעט 8 דקות, הוא בעצם סרט עלילתי עם אזורי אקלים שונים של מוזיקה; פגיעות ועדינות לצד אלימות קשה, פרוורסיה ואפוקליפסה – ולבסוף, אחרי שנסחפים עם דנון ומיטלטלים במרחביו, נלפתים אל המנטרה החותמת אותו: "העיר נמרחת בקצה העין. העיר נמרחת בקצה העין. איך היא תמיד נמרחת בקצה העין". "שתיקת האדמה" הא אלבום שנמרח בקצה העין, במעמקי הקרביים, בנפתולי הלב, בנבכי המוח. […]