הם אף פעם לא היו רק שירים. כמו שהופעות מעולם לא היו רק הופעות.לפעמים שימשו כקודים של בלדרים או תמרורים בדרכים שהתנוונו. אבל בדרך כלל תפקדו כחנות ממתקים פעילה, שבה המוכר יודע שבסוכרייה אחת טמון רעל, אבל לא זוכר באיזו מהן, או מסרב לגלות. לפעמים הם אנשים בחדר ישיבות משעמם, באמצע דיון. הפקידה, במקום לרשום פרוטוקול, מציירת אותם. לחדש הם לא מסוגלים, אז לוקחים את הצלילים הישנים, המסריחים מרוב יופי עקר, וחונטים אותם בארון קבורה שקוף. אוף, שירים.    לפני שהיא הולכת הביתה, […]

היום פורסם שוונדליסטים חיללו את מצבתו של בוריס פסטרנק במוסקבה. נזכרתי בעבודה סמינריונית שכתבתי פעם על המוזיקה ברומן שלו, "דוקטור ז'יוואגו" (כן, "המוזיקה ברומן", לא בסרט המפורסם שמבוסס עליו). אז הנה היא: * "היו הולכים והולכים ושרים 'לנצח נצחים', ודומה כי מדי עמדם הוסיפו לשיר, בנעימה שהוטעמה, הרגלים, הסוסים, משב הרוח".   (פתיחת הרומן "דוקטור ז'יוואגו" מאת בוריס פסטרנק. תרגום: צבי ארד. הוצאת עם עובד, ת"א, 1979)   "דומה היה על הידידים המזדקנים בשבתם ליד החלון, כי חירות נפש זו הגיעה, […]

 אין מוניטור, והיא לא שומעת את עצמה, אבל נשמעת טוב, אבל לא יודעת את זה.בקושי היה זמן לחזרות, ומכל ההרכב המפואר נותר רק אחד, אבל איזה אחד! אז איזה שיר עכשיו? והיא כל כך יפה, עם השיער שנאסף למעלה והשמלה והתכשיטים והאיפור והאיך מספרים את הסיפור, כי לעזאזל כמה שהיא שיכורה.  וזה עושה אותה חייכנית לאנשים זרים, שמיד רוצים להיות חברים שלה, במיוחד זה שכרגע הקדישה לו שיר. גביע יין שנשארו בו רק טיפות מוסט מהפסנתר, שנפתח לשיר אחד. גיטרה מתחבקת […]

(ראשי פרקים במפגש דו שנתי)  הבילויים – לא היה לי כוח לשמאלניות המתחכמת שלהם.ג'ימי הנדריקס – דכדך אותי ברוקיסטיות המצמיתה.ביציאה מהמסעדה, עד לחנייה, הלכנו יד ביד, גם זה כבר חלק מהמסורת. איש אחד עמד ליד מכוניתו, הרדיו פתוח שר שיר אהבה מזרחי, והוא מתענג עליו, שר איתו בקול.חייכנו אליו, ואל עצמנו. "תיראה", אמרתי. "מוזיקה", הוא סיכם.  חזרנו לאוטו. "בואי ניסע בדרך הארוכה. לא! בואי ניסע פשוט בלי מטרה". אבל רק יצאנו לכביש, גילינו שאנחנו על דרך השלום."טוב", הוא אמר, "אז […]

 מה עזרה המוזיקהכשכל מה שאתה שומעמתוך מסך גוועזו שתיקה ומה עזרו המיליםכשמעבר לעיניים האור השפיל קרנייםכשנשברו הכלים ומה עזרה התהילה      כשאתהמפותל כמו סימן שאלה      בבעתה ומה עזרה האהבהכשבלבבות הכי קרוביםהתפוצצו הכאביםשלךאתה שמש לילית פריכה המלאך הגואל אותך מכל רעיחבק אותך בעוצמה.כשהשמש בלילה ערההיא מאירה גם לעצמה.

 האם כישרון הוא כמו יופי – מתנה שמישהו נולד איתה – וקיבל אותה בחינם, בלי לעמול? כן, רצוי שיתחזק את הנכס הזה, ואפשר להשתעבד ומה בכלל הוא עושה עם זה, אבל התהייה שלי היא אם כמו היופי – גם הכישרון מגיע לשיא, ואחר כך הוא נחלש, ולבסוף עלול להיעלם לגמרי? אני לא בטוחה שאני רוצה לחשוף את הדיסק הספציפי (משנות ה-70), שבעקבותיו באה ההתחבטות. מדובר בזמר-יוצר, פעיל גם היום ויצירתו הנוכחית נמכרת היטב, שהיה חשוב. שעבר את שיאו. ברגע זה עולים […]

  בקצה האוזן שמעתי אותו מתוך הרדיו. הייתי עסוקה. ניסיתי להמשיך בעבודתי. להתעלם ממנו. אבל יופיו המתברר דרש את תשומת ליבי. טוב, הבנתי. שיר חדש, והוא נהדר. אוקיי. זיהיתי אותך שיר. קלטתי אותך. אבל במילא מאוחר מדי, כי הפסדתי את ההתחלה שלך. אז בפעם אחרת. אם תהיה פעם אחרת.  כעבור כמה שעות: הי, הנה הוא. השיר! אוף, מצטערת, גם עכשיו אין לי זמן בשבילו. לא נורא. וואו. הוא באמת יפה. רגע, אני עסוקה. כן, אני צריכה לשמוע אותו פעם מההתחלה. למחרת: השיר […]

"אני לא מציע איזה לוק פצצה או אישיות מדהימה", צוחק אהוד בנאי. "בסופו של דבר, זה השירים. עוד תקליט ועוד תקליט, והופעות - תמיד הרגשתי שהופעות הן הקשר האמיתי עם הקהל. אני אוכל לוותר על הקלטות, אבל לא על הופעות".

לפני מיליון שנה, כשעוד התקיים מועדון הלוגוס בתל אביב, ראיינתי שם להקה שכבר לא קיימת לעיתון שכבר לא קיים. קראו להם "אין ספק", וזו היתה להקת רוק דתית (! ) לפני הראיון, או אולי אחריו, הם הופיעו, ואז ראיתי אותה לראשונה. היא רקדה מולם בטוטאליות עולצת ומתמסרת. אז יש להם מעריצה, ועוד חילונית, השתאיתי. גרופית שיודעת את כל המילים של השירים. רק בהמשך התברר לי שהיא בעצם המנהלת שלהם. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את הדרה. הפעם השנייה היתה מיליון […]

באמצע כל האנרגיות – של רמי פורטיס, נגניו וקהלו, שהלהיבו והזינו אלה את אלה, וגם את החלל הדחוס – פורטיס אמר: "אני רוצה להשמיע לכם משהו חדש". הקהל – ישות שעד אז חגגה בקול באותה הופעה (מועדון הפיוז'ן, תל אביב, 6.8.04) את הבטוח והמוכר – קיבל בדממה דרוכה, מצפה וסקרנית, את פני השיר החדש, "אצבעות דביקות". בבת אחת הפכה ההמולה הקולקטיבית לקשב צמא. "כשעוצמים עיניים מתחילים לראות דרך הכוונת מטרות נעות. קוקאין (קופאין) ויין בשנים רזות ממתקים ועשב, אצבעות דביקות. […]

פנים עצובות, עיניים שקועות ושתי ידיים חשופות אתה ודאי איבדת את הדרך. אבק בריאות, הנשמה כבר לא צועקת אתה יכול למות בשקט. סיפור פרברים, חלום נעורים אתה יכול לזכור עכשיו איך זה היה: אתה, גיטרה והכוכבים, בלי צומת דרכים רק עיירה בוערת שלוחשת לך: נוע–נוע עבור, כל מה שתרצה – תיקח תפלס לך שביל בקהל אל הבמה כל מה שתיקח – ידעך והמשאלות יפלו עליך חזרה בועט במגבר, זה לא מתחבר שריד של טקס שנשכח, מאה אחרת, זמן אחר אלבום […]

בזמן שחולמת על לובן קרחונים עושה אודישנים לאנשי המזגנים ולפני שאצעק הצילו הלכתי לחפש איזה איגלו או בעצם אסתפק אפילו באלסקה, ניו–יורק–בדצמבר, סיביר או חדר עם מזגן סביר קוטב צפוני וקוטב דרומי או חורף סטנדרטי מקומי העיקר שיהיה קר. קיץ 2004

בסוף שנות ה-70 חדרה חוליית מחבלים לאזור השרון. במשך יומיים–שלושה התבקשו האזרחים לא לצאת מהבית בערב עד שיתפסו את המחבלים. לא היו הרבה אופציות להעביר את הזמן. היה אז רק ערוץ טלוויזיה אחד, וכולם צפו בו. בתוכנית הפופולרית "עלי כותרת" שהנחה ירון לונדון – שלמה ארצי ביצע את שירו החדש "גבר הולך לאיבוד" ביחד עם ילד בן 21, משה לוי, שהיצליל מהפסנתר את הפתיחה המפורסמת, הארוכה. זה כמו אדם ברחוב ששומע מנגינה מאחד הבתים, כך היטיבה לתאר את הפתיחה מישהי […]

איך אפשר להעביר צלילים באמצעות מילים? במקרה הטוב זאת יומרנות ובמקרה הרע איוולת, אבל כשעוסקים בדויד פרץ הדבר כמעט מתבקש. קודם כל, בגלל שלפחות בעולם הווירטואלי, רבים כושפו ממילותיו לפני שהתוודעו למוזיקה שלו. חוץ מזה, הוא עצמו נוקט שיטה דומה, בפרויקט המתמשך שלו "העברה: אופקים", בו שירים מועברים מתרבות אחת לאחרת, אל אופקים אחרים. הוא מוזיקאי – יוצר, מנגן, שר ("בלובנד"), מפיק וסאונדמן – שגם מלמד לפעמים את המקצוע בחסות האקדמיה. בין השאר הוא קשור לאריאל קליינר – פרויקט הגומייה, […]

א. "זה היה הבושם" ביום שבו יוסי בבליקי ואני נפגשנו, הוא התעורר בחמש וחצי בבוקר עם סחרחורות. "קמתי, שמתי את הילדה שלי במיטה, ולפני שחזרתי לישון, שמתי לב ששיר חדש הולך ונכתב עכשיו", הוא מספר. "זה היה על מסיבת יום הולדת של מישהו בן 405. מה מביאים לו מתנות? אך הוא מרגיש? איך אנחנו היינו מרגישים לו יכולנו לחיות בגיל כזה? אחרי כמה שעות של שינה וחלומות – חלקם טובים וחלקם רעים, התעוררתי בבוקר, והשיר הזה כבר קיבל עוד קצת […]

תוך כדי העצב המסתורי שבשיר "ונדמה שישוב", כשנדמה שאי אפשר כבר לחדש, ובכל זאת להקה וקהל מתמזגים להכיל ולהחצין את הזעקה, אני מוצאת את עצמי צוחקת – "מזמן כבר מילים לא נגעו בה" – בדיחה אסוציאטיבית פרטית. ואז אני מבינה שהשירים, שתמיד חשבתי שהם מקום של ודאות, שמה שלא יהיה, הם ימתינו ויעניקו את היציבות שציפינו לקבל מהם, הם בעצם ספוג, ושכאשר אנחנו משתנים – גם הם משתנים. אולי מחשבה מובנת מאליה, אך בשבילי אמש היא היתה תגלית. בהתחלה, אגב, […]

ואז מושיקו נהג המונית שר לסימה אשתו. ודן תורן, ששר עם דודי לוי את השיר המצחיק–עצוב הזה, אמר לנו: "תשירו איתנו, גם אתם עבדים של המקצוע שלכם". אז שרנו איתם את הפזמון: "אני שלך, אבל שייך לתחנת המוניות". יש רגעים שבהם מרגישים ששווה לעבור את כל התלאות כדי להגיע אליהם. למשל שיר חדש. למשל שיר חדש ששומעים בהשמעת בכורה בתל אביב. למשל השיר החדש שדודי לוי ביצע אמש בהופעה בתמונע. ולמרות שהתרכזתי בבמה, יכולתי לחוש שגם שאר האנשים פשוט אימצו […]