"אלו ימים שהאומנות הפכה ליומנות", שר אריק ברמן ב"יום חדש נפלא", השיר הפותח את אלבום הבכורה שלו, "I". והוא צודק עד כדי כך, שלמרבה הצער והאירוניה, זה בדיוק מה שניתן להגיד על המוזיקה שלו. מרוב ציניות, התבוננות לעגנית על סביבתו והאשמתה בשטחיות, בזיוף ובסתמיות ("אתה מלחין תאריכים ושעות בשבוע" ממשיך הציטוט הקודם, למי שחשב ש"יומנות" היא שגיאת כתיב) – מתבקש לשאול אותו: האם אתה מודע לאפקט הבומרנג? והתשובה? כנראה שכן, שהרי ברמן עצמו מכריז בסופו של דבר: "מה אני? בינונימי […]

"ומותר לאהוב"   כשחוה אלברשטיין התייצבה על הבמה, הקהל קם ומחא כפיים בהתרגשות. היא חייכה, הודתה לאנשים, ופתאום נפלטה ממנה אנחה קטנה. וכך  התחילה ההופעה, שנפתחה בשיר "את תלכי בשדה" ("האומנם"). חוה שרה אותו לאט, חווה כל הברה, מדגישה את המשפט "ומותר, ומותר לאהוב". אחרי שבע שנים של התנזרות מהופעות בישראל, היא פתחה אמש בסיבוב בן עשר הופעות, בתיאטרון גשר בתל אביב. בקול עשיר ומלא רבדים, גדושים בניואנסים מפיצי חום, היא העתירה על הקהל את עצמה – היוצרת והמבצעת. היוצרת […]

  מהלומת גיטרות פותחת את "בלוז קוסמי", אלבומו החדש של אילן וירצברג, מכריזה בשמו: הנה אני כאן. ובעצם תמיד הייתי.  מאז שנות ה-70 הוא יוצר כאן, משתתף כמלחין וכמעבד בהפקות רוק ופופ איכותיות, ואחר כך כמלחין וכמבצע בזכות עצמו – ב"בציר טוב" משנת 82', שבו הביאו הוא ושמעון גלבץ את יונה וולך, איכותית ונגישה. בהמשך וירצברג כבר כתב לעצמו גם את המילים באלבומיו הרבים, כעשר במספרם (כולל אלבומים אינסטרומנטליים אלקטרוניים, שהופצו רק באינטרנט, ו"זמן הגיטרות" – הקלטה של מופע בשם […]

  האור מתקרב אל נינט טייב. הקהל זועק מציפייה. התאורה מתמקדת בה, והיא נחשפת בשמלת אגדות מלכותית. רגע של דריכות. האם תוביל בשעה הקרובה בשביל המצועצע הזה? אבל אז היא פושטת את השמלה בדרמטיות מחויכת ונותרת בג'ינס ובחולצה חסרת שרוולים. עכשיו באמת מתחילה ההופעה. הופעת טרום בכורה, ליתר דיוק. "הכל יכול לקרות" – פתחה אתמול נינט ברצף קצבי משירי אלבומה "יחפה". מקצוענית לחלוטין, בוטחת. מיטיבה לנצל את ההתרגשות כדי להפיק ממנה תקשורת אמינה עם הקהל. מאומצת, אבל בכל זאת נינוחה. […]

  חנן יובל הוא יוצר שמתמזג עם שיריו ליישות אחת באופן ייחודי. למרות שאינו מבליט את עצמו על חשבונם, מצליח יובל לרגש באמצעות קולו החם, ששר פשוט וברור באופן שמכבד כל הברה. שיריו, שאת רובם הלחין, יוצרים תחושה כאילו תמיד נכחו כאן. לכן קל יותר להתפעל ממנו  דווקא בשיריו הפחות ידועים, כמו למשל ב"שיר אחרון" (שכתב הבמאי אבי כהן), שבו נחשפת בבירור יכולת ההלחנה היפה של יובל. וכך גם ב"תיבת הזמרה נפרדת" של אלתרמן ("על העיר עפות יונים"), שהתפרסם בלחנים […]

  "עצרה אותי מישהי ברחוב ואמרה: 'אני אוהבת את המוסיקה שאתה עושה'. וזה היה כל כך נחמד, שאני אפילו לא טרחתי להחליף נושא" ("שייגעצ" בשיר "התחרות האולימפית"). כאלה הם להקת "שייגעצ" – הסולן וכותב השירים יובל מנדלסון ואיתו שיקו פלדמן, אבי מרקוביץ' ואסף רייז – עסוקים באהבתם העצמית, כמו הרבה יוצרים, אך גם תוססים אירוניה עצמית. "להפסיק לאכול עוגות" הוא כבר אלבומם השלישי (תוך חמש שנים), ובמילים אחרות: אחרי הצהרת הכוונות של האלבום הראשון והתעלמות אלגנטית מ"תסמונת האלבום השני" – […]

  אחת עשרה שנה מאז אלבומם האחרון, "פונקי ביזנס", מוציאה להקת "פורטרט" את אלבומה הרביעי, "ארבע על ארבע". ספירת מלאי מגלה שהזמן לא נגע בהם וכל המרכיבים הפורטרטיים הקבועים נמצאים במקום, וליתר דיוק: באותו המקום, ולמען האמת גם באותו המצב: קולו הדומיננטי של רון רוזנפלד הסולן, שכרגיל אחראי גם לטקסטים, כלי הנשיפה (חצוצרות, טרומבון וסקסופון), שמאז ומתמיד העניקו ללהקה את הצליל האופייני לה, המנגינות העולצות שמטרתן – המושגת, היא לעשות כיף, ובלשון הלהקה: "בוא לרקוד, כן, זה חשוב מאוד. די […]

  שלושה שירים באוסף של פבלו רוזנברג מכילים בשמותיהם לב  – "בא להציע את לבי", "רק הלב יודע" ו"הלב הקטן הזה". מלבד הלב, שמככב גם בטקסטים של שלושה שירים נוספים(!), מופיעה הנשמה – בלא פחות מששה שירים. האזנה לאלבום הזה, שמרכז רבים מלהיטיו של רוזנברג, בתוספת שירים אחרים שמעט נשכחו ושירי בונוס – מזכירה שאכן מדובר בזמר שהלב הוא הלב של יצירתו והנשמה בנשמתו. השירים עוסקים, כצפוי, באהבה על נגזרותיה הטובות וגם הכואבות, ובטקסטים שרוזנברג כתב הוא הקפיד כמעט תמיד על […]

  הקול של שני קדר הוא שלג חם. את האלגנטיות הקרירה שלה מבעירים תנורים עם אש עדינה ורכה, כזו שאם מכניסים אליה יד, לא נכווים אלא מקבלים ליטוף. באלבום הבכורה שלה, "Bloodlines", היא מתגלה כיוצרת חדשה שמעוררת סימפתיה מיידית בזכות הנועם שקצותיו חרוכים. לכאורה אין בקדר חידוש. קל לדחוף אותה מיידית למגירה ההולכת ונגדשת של זמרות ישראליות חינניות ששרות באנגלית. קל גם לשלוף את הקלישאות על "אלבום חורף" אידיאלי, עם כל דימויי שמיכת הפוך והשוקו החם כשבחוץ הגשם ומעלליו הקודרים. […]

שיר בכיף שמונה שנים אחרי שקורין אלאל יצרה את "אנטארקטיקה", היא ביצעה מחדש את האלבום על בימת פסטיבל "הפסנתר מארח". זה לא היה מופע החייאה, כי השירים הללו מעולם לא מתו או התיישנו, והם ממשיכים להסתובב איתנו במלוא האטרקטיביות שלהם. אלאל לא נחפזה אמש לפתוח בשירי האלבום ההוא, וביחד עם אלונה טוראל על הפסנתר, יוראי אורון בבס והגיטרות שלה, הרעיפה על הבמה עוד ועוד להיטים מאלבומיה האחרים. תחילה "מעיין", שבמופע שאחריה, באותו אולם, שר אותו אביתר בנאי ביחד עם אמיר […]

  לפעמים המילים, שמשמשות כאפשרות היחידה לנווט בתוך המציאות, הופכות פתאום למעמסה. לעיתים הן מאכזבות, מועלות בתפקידן המתקשר או פשוט מיותרות בגלל המסורבלות שלהן לבטא רגשות בסיסיים. במקרים כאלה, המוזיקה, שמאכסנת אותן ומבליטה את משמעותן, מקבלת אישור להשליך אותן הצידה. היא נכנסת בצעדי ריקוד אל החלל שהתפנה. עכשיו היא העיקר, והבמה שלה בלבד.  להקת בום פם, באלבום הנושא את שמה, הופכת את כל ההקדמה הזו למיותרת. היא פשוט מקפצת בחופשיות ססגונית אל כל אוזן שעומדת בדרכה, ומכניסה פנימה צליל צבעוני […]

כמו בספרי הרפתקאות ישנים המתארים דרכים אל מטמון, נפרשת מפה מצדו השני של דף הקרדיטים. ישראל, המשורטטת בקו נאיבי עליז, משתרעת לאורכה ולרוחבה, עם ציוני דרך משיריו של אהוד בנאי – המקומות ששר עליהם ושהופיע בהם. כך, למשל, מופיעים בצפון "טבריה על המזח", בדרום נמצא "לב מדבר", במזרח נחל זוהר ובמערב "ים הזמן" מהשיר "בגלגול אחר". כלי הרכב שמבצע את המסע מצויר אף הוא על המפה, ואפילו הפרחים בצד הדרך.  אלבומו החדש של אהוד בנאי, "ממשיך לנסוע – סיבוב הופעות […]

  המציאות המייאשת, שרבים בוחרים להתעלם ממנה כדי לעמעם את רפלקס ההקאה, מוכנסת היישר לתוך "נגרים", האלבום של להקת "דבק". הם מתעדים אותה במילים, ובעיקר יורים בה בצלילים. האכפתיות שלהם היא נקודת המוצא. ממנה נגזרות הביקורת והמחאה, שגודשות את האלבום בשלל נושאים: המלחמות המדממות, התרבות הקלוקלת, הפוליטיקה המעוותת, הבירוקרטיה, התקשורת, חוסר התקשורת, חבלני הזמן. אכפת ל"דבק" מהעבר, וגם מדור העתיד. "מה הילדים שלנו יגדלו להיות", הם שרים בשיר "לחץ", אבל לא מסתפקים בקיטורים אלא מציעים פתרון: "בלי לפחד נסגור להם […]

  כמו התרסה נפתח "חותך בחתך הזהב", אלבומו החדש של ערן צור, ב"גלגל" ו"הג'ינס הנמוכים", שירים אלימים-אירוטיים מהסוג שהופיע באלבומיו הקודמים. אפשר כמעט לשמוע אותו, בקולו האפלולי, מרגיע את החוששים כביכול: אל דאגה, אומנם עברו שש שנים מאז אלבומי הקודם, וכבר אני נשוי ואבא וכל זה, ובכל זאת לא איבדתי בכלל את ערן הישן. אני עדיין מבהיל, אפל, מיסתורי וכמובן סוטה. אבל האמת מתגלה בעטיפת הדיסק. צור בחדר אדמדם, לבוש בחליפה, רגל על רגל, אוחז היטב בשתי רגליה של אישה שפלג […]

נעולה על מה חשבו יוצרי אלבום הבכורה של נינט טייב, כשהחליטו להעניק לו את השם המחייב "יחפה"? האם העוצמה המכבידה של הציפיות, יחסי הציבור, התדמית וההשקעה אטמה בהם את ההבנה הבסיסית של המושג "יחף"? יחף במובן של פשוט, צנוע, חף מיומרה, עירום מהבסיס – כפות הרגליים. ההפקה של "יחפה" היא הנגטיב של המילה הזו – מולבשת בשכבות, מאופרת בהפרזה, מעוצבת  ומאובזרת בכבדות. ואם יטענו היוצרים שהפרשנות הזו מיותרת, משום שהאלבום פשוט נקרא על שם שיר הנושא, "יחפה" – הם יצעדו […]

  הרבה עיניים ניבטות מהאלבום "בשדות" של גבריאל בלחסן. החל מהעטיפה ומהחוברת, שבהן צייר יצורים מזוויעים, אנושיים ומפלצתיים, מלאי עיניים, וכלה בטקסטים שלו, המעפעפים תמידית. "הקורבן על המזבח עוצם עיניים" ("העוקד הנעקד והמזבח"), "כלב עם עין פצועה" ("עץ אגוז"), "הזעם בעיניים של האנשים" ("מחיאות כפיים"), "ובעיניו זוהר" ("ברוך הבא"), ועוד.    בלחסן, חשוף עיניים, נכנס לבדו לארץ של שדים ומעניק להם שמות, אולי כדי לפוגג אותם באמצעות הגדרתם, ואולי להנציח את אכזריותם על מנת להוקיעם. הוא מתייסר עם כל נשימה של […]

  איך העולם נראה אחרי שנוסף אליו דיסק חדש? האם הוא יפה יותר? נסבל פחות? מובן מכפי שהיה? מזהם את האוויר? מטהר אותו?ב"לולה", האלבום החדש של דודו טסה, התשובה פשוטה: העולם נותר אותו דבר. טסה, מוזיקאי מוכשר, כתב את כל הטקסטים (חלקם עם רועי שופן, דן תורן וטלי כץ) ואת כל הלחנים, ניגן בגיטרה, הפיק ועיבד היטב (בחלק מהשירים עם שמוליק דניאל, עדי גולדשטיין וליאור טבת). ועם כל זה, משהו חסר ביצירה שלו. שום דבר לא מתחדש באמת במציאות שאחרי "לולה". השירים […]

  עוד לפני שנשלף הדיסק האדום, מתפרצת הצבעוניות. פיקניק מצולם על העטיפה החיצונית והפנימית וגולש אל דף המילים. המשתתפים: להקת "דפנה והעוגיות" בתלבושות מרהיבות. הצלמת רונה יפמן צילמה אותם על דשא פראי, בחברת מפה משובצת שעליה מונחים באי סדר הפריטים הבאים: פרוסות של עוגת קרם על צלחות צהובות חד פעמיות, ג'לי אדום בתוך ספלים על תחתיות, חתיכת עוף בצלחת חד פעמית אדומה, שיבולת או שתיים, גיטרה ורולר-בלייד. בשלב הבא, ובאופן מיידי, הצבעוניות הוויזואלית מתגלה גם במוזיקה – הססגונית, המצחיקה והמורכבת […]