זו לא צניעות, זו הצטנעות.זו לא מתיקות, זו מתקתקות.זה לא משפט, זו שיפוטיות.זה לא יופי, זו התייפייפות.זו לא זַכות, זו זחיחות.זה לא מעשה, זה מעושה.זה לא רגש, זה פאתוס.זה לא בכי, זו בכיינות.זה לא פתרון, זו פטרונות.זה לא כיבוי, זה קיבעון.זה לא טוהר, זו טהרנות.זו לא תפילה, זו תִפלה.זה לא תעתוע, זו טעות.זה לא זיפים, זה זיופים.זו לא מניעה, זו הימנעות. זה לא צדק, זו צדקנות.  זה? לא! (אגב, ראו עצמכם מוזמנים להעשיר את הקטלוג הזה. נראה לי שהעיקרון ברור).

ליורם טהר לב מלאו אתמול שבעים. אינני מי שאני ללא השירים שספגתי במהלך חיי, ומתוכם – רבים הם שלו, והוא כתב מאות. הנה חלק קטן מהם, והסינון אכזרי – רק כדי לא להעמיס ולייגע. בחרתי את אלה שמשמעותיים עבורי במיוחד. ילדות הכל התחיל (בין השאר) ב"גברת אחת מרחוב בצלאל" – ספר שקיבלתי במתנה כשהייתי בגן חובה. למרבה השמחה, ספרי ילדותי שמורים עימי, כך שתוך כדי כתיבה אני מציצה בספר שכתב טהרלב ואייר להפליא דני קרמן. "גברת אחת מרחוב בצלאל / יצאה ביום […]

כמה שבועות לפני שהופיע בציבור "רמזים", אלבומה החדש של ריטה, היא השמיעה אותו בפני עיתונאים. שיר אחרי שיר, מילים, צלילים וקטעי מידע, התהווה בחלל הסיפור של ריטה כפי שבחרה להציג אותו לעיני כל. אישי, רובו על מערכת יחסים זוגית, שהיא בעיקר אוהבת ושלמה. אחרי שהאלבום הושמע, הורשינו לשאול שאלות. מישהו שאל את השאלה המתבקשת מכל – איך זה יכול להיות???הרי כולנו התוודענו תקשורתית לסיום הזוגיות הספציפית הזאת, ופתאום מושמעת בפנינו מציאות שונה לחלוטין.  האם אלבום חייב בכלל להיות אמיתי? (כלומר "אמיתי"? מה […]

 כשהייתי בן חמש, נהגתי לשבת במיטה ולבקש מאלוהים: תעשה שאחרי שאספור עד שלוש, יחכה לי מתחת השמיכה כלב קטן, גור.אחר כך ספרתי עד שלוש, וחיכיתי רגע. קיוויתי. ואז הכנסתי את היד שלי לשמיכה והתחלתי למשש. ולא היה שום גור. כשהייתי בן עשרים וחמש, לפני שנכנסתי אל הבניין שלי, עצרתי רגע, ליד הכניסה, וביקשתי: תעשה בבקשה שכשאגיע לקומה שלי, היא תשב על המדרגות ותחכה לי.אחר כך הייתי עולה מהר שתי קומות, ולפני הקומה השלישית מאט.אבל היא מעולם לא ישבה שם. כשהייתי "לא", אומר רני. […]

  בעטיפה האחורית של אלבומו החדש של ארקדי דוכין, "נקודת מבט", מדגמן פסנתר. כיאה לכוכב, הוא תופס את רוב השטח לבדו. עומד על מדרכת רחוב, מפגין את חוסר הזדקקותו הנחרץ לנוכחות אנושית שתאפיל עליו.  הפסנתר הזה, וגם פסנתר נוסף, שהשתתף בהקלטות האלבום, הובאו מ"עולם הפסנתרים" – חנות בתל אביב שהיא בעצם מרכז מוזיקה. בשנים האחרונות נוהרים אליה מוזיקאים, מקצוענים וחובבים, כאלה שמתפרנסים מהמוזיקה וכאלה שמפרנסים אותה. הבעלים והמנהל של החנות הוא חמי בנבנישתי, ובין לקוחותיו הקבועים מוזיקאים קלאסיים, אומני ג'אז […]

   א. מה אני זוכרת אחרי שנים מהופעות שהלכתי אליהן, כשלא ידעתי אם אלך או לא אלך?לילות חורף מנוכרים, עיר מתנערת: אני לא מכירה אותך. חושך. נכנסת אל החלל המואר בצלילים. כן, אני זוכרת את הקול. את רוב הצלילים. הם היו טובים אלי, אבל הניכור לא נעלם. אני שמחה שהלכתי. מה אני זוכרת מהופעות שלא הלכתי אליהן? – החמצה דהויה. מה רע בהחמצה דהויה. גם מימושים דוהים בסופו של דבר. "זאת לא המסיבה שלך" – שר אהוד בנאי. צריך להיות אמיץ כדי להבין […]

  לא עזרו המדורה ואורות הגחלים לא פתרו העיתונים המקולקלים היצירה – כל הצבעים שבאפורהחיים – שחור זפת ולבן כפור הגוף מתעקל אל דרך עצומההוא לא יודע, הוא לא יודעשהיא חסומה לא כותבים ביקורות על הופעות שלא בוצעו לא מתקשרים למספרים שלא זוהו השיתוק – ודאות רעה שהוקפאההתנועה – הריקוד שאחרי ההכרעה הלב מתרחב אל אמצע הסופההוא לא יודע, הוא לא יודעשהיא כבר חלפה לא מנציחים את מה שלא חשובאם לא היינו שם אף פעם, איך נוכל לשוב המכשיר – רק צריך הוראות הפעלההמוכשר – נפש פרקטית […]

משה בן שאול היה המנחה שלי בסדנה לכתיבה יוצרת בבית הסופר בירושלים. הייתי הכי צעירה שם, בת 18 וחצי. במהלך הסדנה הוא היה מעיר לכולם הערות, טובות ורעות, על הכתיבה שלהם. ולי לא היה מעיר דבר. סימן "בסדר" על התרגילים שהגשתי.  חגגנו את סוף הסמסטר בביתה של אחת המשתתפות. משה בן שאול סיכם לכל אחד מהמשתתפים את דעתו עליו ככותב. ואז הגיע אלי. "את", הוא אמר, "תמשיכי"."ו…"? שאלתי."וזהו"."זהו"? חשתי את התנודות הממוטטות של סכר הביישנות, שהחזיק איכשהו את העלבון המצטבר בחודשים האחרונים. אז זהו. הוא […]