הוצאת אלבום אוסף היא עניין מקובל ושגרתי. מוזיקאים מגלים לעיתים שכבר עבר זמן מאז שהוציאו משהו, ואומנם אין להם שירים חדשים, אבל במשך השנים הצטברו להם מספיק להיטים באלבומים ישנים, שאפשר לאגד אותם בדיסק. לא צריך לעשות הרבה חוץ מלבחור את השירים, והנה דרך פשוטה להישאר בתודעה בלי להשקיע כספים רבים, עמל ויצירה. דבר מכל זה לא מאפיין את "אוטוביוגרפיה", האלבום הכפול של להקת "כנסיית השכל", שלתוכו הוכנסו 26 שירים (ורצועה נסתרת) ישנים וממנו יצאו כשירים חדשים. לא מדובר […]

  היריב של שלמה ארצי מתייצב בכל פעם שהוא מוציא אלבום. לשניהם שם זהה ואותה טביעת אצבעות, אבל גילם שונה. מדובר במתחרה אכזר. כלי נשקו: טריותו ובעיקר כישרונו שהנסיק אותו לגבהים קשים להשגה, ששיאם "דרכים", "חצות" ו"חום יולי אוגוסט". אבל ארצי "הנוכחי" משיב מלחמה נחושה. כלי נשקו: ניסיון, מקצוענות משוכללת, התעדכנות באמצעות מוזיקאים צעירים (לפחות בגילם), כנות טקסטואלית והצגת כשרונות חדשים. במקרה של "שפויים", האלבום הנוכחי, מדובר בציור.   העיניים אוהבות את "שפויים", שמפנק אותן בצבעוניות ויזואלית על העטיפה ובחוברת. ציורים […]

  בין "מכונת השירים הגדולה" – האלבום החדש של חמי רודנר ל"חמלה" – אלבומו הקודם" פועמת "מרגיש בבית" – תוכנית הטלוויזיה שלו. לצופים היא מביאה כבר שלוש עונות מוזיקאים ישראלים, ברצף שיוצר קולאז' סגנונות מעניין. לרודנר היא מזמנת מפגשים עם קולגות, חלקם מטריטוריות שונות מהרוק הטבעי לו. המפגשים הללו חילחלו לתוך "מכונת השירים הגדולה".  רודנר "מרגיש בבית" באלבום. זה ניכר באופן הנמרץ שבו הוא שר, מלא תיאבון, התלהבות, תשוקה וכיף. ביתו הנוכחי בנוי מחדוות הנדודים, שמתממשים במסע לימודי וחווייתי. מהבחינה […]

  ליהודית רביץ יש כישרון לרכוש נכסים חדשים בלי לגרוע מנכסיה הקודמים, שמהווים את תשתיותיה. עטיפת אלבומה החדש, "עיר קטנה", מדגימה את העניין: רביץ מופיעה בה כפי שהיא, כלומר במלוא חינה הוויזואלי והפנימי, אבל בלי לרטש את קמטיה. כך גם האלבום, שנפתח ב"הפנים שבפנים" עם המילים של רונה קינן – שיר לא קל, שקט, אך עמוס. יש לרביץ אומץ להתחיל דווקא איתו, כמו הצהרת כוונות שהיא לא מתכוונת להתחנף לאף אחד וגם לא להתאים את עצמה לנורמות של מתיקות שטחית. […]

הצעקה   צעקה היא התפרצות. הלב, חזק יותר ממיקרופון, צורח: הקשיבו. עד כאן. אי אפשר יותר לשאת. צעקה היא הקול של הכאב, הזועק מחאה, משווע לעזרה, נאנח אוי קטוע או מתמשך. בזמן האחרון, המוזיקה הישראלית, באגף המיינסטרימי שלה, ובעיקר הנשי, לא מפסיקה לצווח. לא מחאה, כאב או עלבון. רק הבלטה, הדגשה ומנייריזם. הצעקה הפכה לצעקנות. הטכניקה נהייתה מהות. מפריזים את הקול כדי להתגנדר בו. מבליטים את השר במקום את השיר. זאת לא תופעה חדשה לגמרי, אבל בשנים האחרונות היא מתחזקת, […]

  רונה קינן היא זמרת נפלאה, ששרה היטב את השירים היפים שכתבה. מה חריג בקביעה הזו? אולי נדירותה. כי במוזיקה הישראלית, שבתקופה זו פעילה במיוחד, קשה למצוא אלבום "מושלם". בדרך כלל יתרון בתחום אחד מנוטרל בחיסרון מתחום אחר. מנגינות יפות מכסות בהצלחה זו או אחרת על טקסטים משעממים, טיפשיים ולעיתים עילגים. מילים בהירות מושמעות בקולות עכורים, עד שכמעט נאלצים לבחור – או זמר או יוצר ששר. וכאשר הוא בא לבד, נטול להקה, ההתמקדות המוחלטת בו, רק מעצימה את המבחן, ובמקרים […]

  הדרך אל הקיטש נגישה ונוחה. בעזרת הנתונים המתאימים, ניתן להגיע אליו בקלות. צועדים עם נוכחות ווקאלית מרשימה, עונדים שירי אהבה דביקי מנגינות, נתמכים בהפקה מהודרת – והנה ממלכת הקיטש המפוארת, המתגמלת מסחרית וחיבוקית.   יוצר אמיתי לא ידרוך שם. הוא יודע שכדי להעביר עוצמה, אין צורך להכפיל אותה, ולפעמים עדיף למתן אותה. את המתיקות צריך לעצור רגע לפני שתהפוך למתקתקות, ובעיקר צריך להיזהר מגודש ומהפרזה.  בעז שרעבי הוא יוצר אמיתי. למרות כישרון הריגוש שלו, הפרסונה הקוֹלית העזה ונטייתו הרומנטית – […]

  עברו עשרים שנים מאז שנעמי שמר יצרה במיוחד בשביל משה בקר את "חפצים אישיים". באלבום הבכורה, שכתבה לשחקן המוערך מאוד באותם הימים, התנגנו שירים רגישים וקלילים, חלקם הפכו להיטים, כמו "תות (שדה מרמת השרון"), "גג" ("אני גנוב על העיר הזא") ו"גיא". ולמרות ההתקבלות האוהדת של היצירה הזו, לא נוצר לה המשך. באחרונה נראה היה שמשהו השתנה כשבקר הוציא את הדיסק "סולו", אבל מתברר שזאת אינה יצירה חדשה. מדובר באלבום הופעה, שמתקיימת גם בימים אלה, ומבוססת על קלאסיקות ישראליות כמו […]

  כמו "בן של", שבתחילת דרכו מושווה לאביו המפורסם – כך כל להקת רוק ישראלית נשית חדשה נדרשת למבחן "המכשפות". במיוחד אם ב"ליידי D", השלישייה החדשה, מככבת, ולא רק על התופים, יעל כהן, שאחרי "המכשפות" השתתפה בכמעט כל להקת רוק נשית שקמה אחר כך ("ונוס", "מונרו" ו"ליליפוט"). ההשוואה ל"המכשפות" אינה קרתנית, קנטרנית או קטנונית. ענבל פרלמוטר, יפעת נץ ויעל כהן לא רק היו חלוצות בתחומן, אלא הפקידו בידי המוזיקה הישראלית רף גבוה המיועד לרוקיסטיות שמתקבצות לשיר ביחד. אז איך עומדות […]

לא כל להקה מסוגלת לקיים מרתון של שלושה ערבי הופעות רצופים, שכל אחד מהם בסגנון אחר ועם שירים אחרים. "פונץ'" יכולים. הם מספיק מגוונים כדי להגשים בהצלחה רעיון כה יצירתי, ויש להם רפרטואר עשיר לצורך המשימה. הזמן שעבר מאז שנוסדו בסוף שנות השמונים, כולל ההפסקה שלקחו עד שקמו שוב לפני כחמש שנים, העמיק את השירים הישנים ועיצב את החדשים. תיאטרון "תמונע" אמש. יוסי בבליקי הסולן מתרגש נורא. "הלב שלי דופק חזק", הוא מספר לעיניים המביטות בו בחושך, "ואני שואל אותו […]

  מתי נתקלתם באלבום עם שיר רוקיסטי שכתב יהודה המכבי? ובשיר נושא שמתרגם לספרדית טקסט שנכתב בעברית? ובקרדיט ל"זעקת סיום"? "שמיים וארץ", האלבום החמישי (!) של עובדיה חממה, לא דומה לשום דבר אחר. אם מתעקשים על הגדרה, אפשר לתת לו שתיים – רוק ישראלי ורוק יהודי. רוק ישראלי – לא במובן האוטומטי שכולל את כל מה שנוצר כאן, אלא במשמעות העמוקה של עיסוק בתכנים רוחניים שרלוונטיים למציאות שבארץ. רוק יהודי – בזכות התפילות העתיקות, שמושרות באופן עדכני שרק מדגיש את […]

"אלו ימים שהאומנות הפכה ליומנות", שר אריק ברמן ב"יום חדש נפלא", השיר הפותח את אלבום הבכורה שלו, "I". והוא צודק עד כדי כך, שלמרבה הצער והאירוניה, זה בדיוק מה שניתן להגיד על המוזיקה שלו. מרוב ציניות, התבוננות לעגנית על סביבתו והאשמתה בשטחיות, בזיוף ובסתמיות ("אתה מלחין תאריכים ושעות בשבוע" ממשיך הציטוט הקודם, למי שחשב ש"יומנות" היא שגיאת כתיב) – מתבקש לשאול אותו: האם אתה מודע לאפקט הבומרנג? והתשובה? כנראה שכן, שהרי ברמן עצמו מכריז בסופו של דבר: "מה אני? בינונימי […]

"ומותר לאהוב"   כשחוה אלברשטיין התייצבה על הבמה, הקהל קם ומחא כפיים בהתרגשות. היא חייכה, הודתה לאנשים, ופתאום נפלטה ממנה אנחה קטנה. וכך  התחילה ההופעה, שנפתחה בשיר "את תלכי בשדה" ("האומנם"). חוה שרה אותו לאט, חווה כל הברה, מדגישה את המשפט "ומותר, ומותר לאהוב". אחרי שבע שנים של התנזרות מהופעות בישראל, היא פתחה אמש בסיבוב בן עשר הופעות, בתיאטרון גשר בתל אביב. בקול עשיר ומלא רבדים, גדושים בניואנסים מפיצי חום, היא העתירה על הקהל את עצמה – היוצרת והמבצעת. היוצרת […]

  מהלומת גיטרות פותחת את "בלוז קוסמי", אלבומו החדש של אילן וירצברג, מכריזה בשמו: הנה אני כאן. ובעצם תמיד הייתי.  מאז שנות ה-70 הוא יוצר כאן, משתתף כמלחין וכמעבד בהפקות רוק ופופ איכותיות, ואחר כך כמלחין וכמבצע בזכות עצמו – ב"בציר טוב" משנת 82', שבו הביאו הוא ושמעון גלבץ את יונה וולך, איכותית ונגישה. בהמשך וירצברג כבר כתב לעצמו גם את המילים באלבומיו הרבים, כעשר במספרם (כולל אלבומים אינסטרומנטליים אלקטרוניים, שהופצו רק באינטרנט, ו"זמן הגיטרות" – הקלטה של מופע בשם […]

  האור מתקרב אל נינט טייב. הקהל זועק מציפייה. התאורה מתמקדת בה, והיא נחשפת בשמלת אגדות מלכותית. רגע של דריכות. האם תוביל בשעה הקרובה בשביל המצועצע הזה? אבל אז היא פושטת את השמלה בדרמטיות מחויכת ונותרת בג'ינס ובחולצה חסרת שרוולים. עכשיו באמת מתחילה ההופעה. הופעת טרום בכורה, ליתר דיוק. "הכל יכול לקרות" – פתחה אתמול נינט ברצף קצבי משירי אלבומה "יחפה". מקצוענית לחלוטין, בוטחת. מיטיבה לנצל את ההתרגשות כדי להפיק ממנה תקשורת אמינה עם הקהל. מאומצת, אבל בכל זאת נינוחה. […]

  חנן יובל הוא יוצר שמתמזג עם שיריו ליישות אחת באופן ייחודי. למרות שאינו מבליט את עצמו על חשבונם, מצליח יובל לרגש באמצעות קולו החם, ששר פשוט וברור באופן שמכבד כל הברה. שיריו, שאת רובם הלחין, יוצרים תחושה כאילו תמיד נכחו כאן. לכן קל יותר להתפעל ממנו  דווקא בשיריו הפחות ידועים, כמו למשל ב"שיר אחרון" (שכתב הבמאי אבי כהן), שבו נחשפת בבירור יכולת ההלחנה היפה של יובל. וכך גם ב"תיבת הזמרה נפרדת" של אלתרמן ("על העיר עפות יונים"), שהתפרסם בלחנים […]

  "עצרה אותי מישהי ברחוב ואמרה: 'אני אוהבת את המוסיקה שאתה עושה'. וזה היה כל כך נחמד, שאני אפילו לא טרחתי להחליף נושא" ("שייגעצ" בשיר "התחרות האולימפית"). כאלה הם להקת "שייגעצ" – הסולן וכותב השירים יובל מנדלסון ואיתו שיקו פלדמן, אבי מרקוביץ' ואסף רייז – עסוקים באהבתם העצמית, כמו הרבה יוצרים, אך גם תוססים אירוניה עצמית. "להפסיק לאכול עוגות" הוא כבר אלבומם השלישי (תוך חמש שנים), ובמילים אחרות: אחרי הצהרת הכוונות של האלבום הראשון והתעלמות אלגנטית מ"תסמונת האלבום השני" – […]

  אחת עשרה שנה מאז אלבומם האחרון, "פונקי ביזנס", מוציאה להקת "פורטרט" את אלבומה הרביעי, "ארבע על ארבע". ספירת מלאי מגלה שהזמן לא נגע בהם וכל המרכיבים הפורטרטיים הקבועים נמצאים במקום, וליתר דיוק: באותו המקום, ולמען האמת גם באותו המצב: קולו הדומיננטי של רון רוזנפלד הסולן, שכרגיל אחראי גם לטקסטים, כלי הנשיפה (חצוצרות, טרומבון וסקסופון), שמאז ומתמיד העניקו ללהקה את הצליל האופייני לה, המנגינות העולצות שמטרתן – המושגת, היא לעשות כיף, ובלשון הלהקה: "בוא לרקוד, כן, זה חשוב מאוד. די […]